ארץ-קדושה, ראובן

ראובן, בן אסתר ויצחק, מראשוני המתיישבים בבירת-הנגב, נולד ביום כ"ט באלול תשי"ג (9.9.1953) בבאר-שבע. הוא למד בבית הספר היסודי "אחווה" ואחרי-כן למד בבית-הספר המקצועי "עמל חניכים" במגמה של חשמלאות. ראובן היה ילד שקט ונוח וגדל להיות בחור מוצק ומלא ביטחון עצמי. הוא היה תלמיד חרוץ והצטיין גם בלימודים העיוניים וגם בלימודי המקצוע. כיון שניחן ב"שתי ידיים ימניות" היו עבודותיו מדויקות ויפות וכל משימה שנטל על עצמו, מילא בקלות ובמהירות. אופיו הנוח ושלוותו קנו לו ידידים רבים. חבריו היו רגילים לראותו מחייך תמיד. הוא נהג לדבר בשקט ומתוך ביטחון פנימי וכוח-שכנוע והכל ראו עצמם חייבים להאזין לו ולשמוע את דבריו. ראובן היה בן מסור ואוהב למשפחתו הענפה. הוא אהב מאוד את אביו ואת אמו והיה זהיר מאוד בכבודם. למרות שהיה האמצעי בין אחיותיו ואחיו, היה הדומיננטי שבהם וכולם אהבוהו וכבדו את דעותיו. שני השירים שחברה אחותו לזכרו הם עדות לאהבתם ולהערצתם של בני משפחתו. כל תנועותיו, חיוכיו ותגובותיו, שפעו בריאות וחן-נעורים. הרבה מן הכוחות הנפשיים שלו שביקשו כאילו לפרוץ מתוכו, השקיע ראובן בתחביבו מילדות – הרכיבה על סוסים. הרכיבה העניקה לו מרחבים חדשים. כמעט את כל זמנו הפנוי היה מבלה בחוות-הסוסים כשהוא רוכב הרבה, אך גם מטפל בסוסים בנאמנות ובמומחיות. במשך הזמן הפך למבין גדול בענייני סוסים והיה גאה מאוד בידיעותיו אלה. בין שאר תכונותיו המצוינות, בלטה במיוחד תשוקתו לעזור לבני-אדם. הוא היה מתנדב מטבעו. מעולם לא חיכה עד שיבקשו את עזרתו. ברגישותו הרבה לסבלות הזולת ידע תמיד לתת את העזרה הדרושה במקום הנכון ובזמן המתאים. לבו היה מלא באהבה לאדם ואמונה בטוב הטמון בבני-האדם. חברים רבים שהרגישו בכוח הקורן מאישיותו, לא חששו לפתוח בפניו את סגור לבם וספרו לו את סודותיהם הכמוסים והכואבים ביותר. תמיד ידע להקשיב, לנחם, לעודד או להתבדח. אין פלא שרבים אהבוהו ולא יוכלו לשכוח אותו שנים רבות. ראובן גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. הוא היה בעל סבולת רבה וכושר-גופני מעולה ולפיכך סיים את הטירונות בהצלחה רבה. בזכות הצלחתו נשלח, בהמלצת מפקדו, לקורס מפקדי-כיתות וגם שם זכה בהצלחה רבה. אחרי-כן, השלים קורס מש"קי-תול"ר והפך להיות אחד הכוונים המצטיינים בגדודו. חברים מספרים שהתייחס ברצינות רבה לתפקידו ושקע כל כולו באימונים, בניסיון לשפר עוד יותר את יכולתו לפגוע במטרות מסוגים שונים. כשהיה פוגע היטב היה מאושר מאוד אך כשהחטיא – מוטב היה שלא להתקרב אליו. מפקדיו העריכו אותו כחייל ממושמע, המבצע את המוטל עליו בדייקנות וביעילות. הוא נחשב לאדם מצוין וללוחם מעולה ובזכות שילוב נדיר זה, קנה לו ידידים רבים בין חבריו ליחידה ומפקדיה. מעולם לא התלונן על הקשיים באימונים. להיפך, תמיד עודד את חבריו, שהתקשו באימונים, והיה הוא זה שתמיד צץ לידך בחיוך על שפתיו, כשעמדת בפני "שבירה", כדי לתמוך, לעודד ולעזור לך להגיע למטרה. במלחמת יום-הכיפורים, השתתף ראובן בקרבות הבלימה נגד המצרים בגזרה המרכזית בסיני. אמנם הוא נפצע בעת אימונים סמוך לפרוץ המלחמה, ונשלח הביתה למנוחה, אך מיד עם הישמע צפירת האזעקה, מיהר ללבוש את מדיו ולהצטרף ליחידתו. הוא הצליח לשכנע את מפקד המחלקה שלו ש"על ג'יפ לא צריך רגליים" והצטרף לג'יפ התול"ר של מפקדו בתפקיד כוון, שבו הצטיין כל כך. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), לחם בעוז ובגבורה רבה בטור שריון מצרי, שנע לעבר כוחותינו. אז הוכיח את מלוא יכולתו והצליח להשמיד בעצמו טור שלם של טנקים מצריים. במהלך קרב זה נפגע הג'יפ שלו פגיעה ישירה וראובן נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. השאיר אחרי הורים, שלוש אחיות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.