בן קורט ואסתר. נולד ביום כ"ב בתמוז תשי"ז (21.7.1957) בקיבוץ גל-עד. למד בבית-הספר היסודי שבמקום. את לימודיו התיכוניים עשה, יחד עם שאר חבריו לקיבוץ, בבית-הספר 'עמק מערבי' שבקיבוץ יפעת. כבן ראשון לאחר שלוש בנות, היה יהושע הילד המפונק והאהוב של המשפחה, וכשנולדה הדס, הבת הרביעית, לא התערער מעמדו כבן יחיד. משפחתו, ניצולת-השואה, ייחסה חשיבות רבה לעניין 'המשכיות השושלת'; הנה-כי-כן נהנה "יושי" הקטן מיחס מיוחד. אבל את עיקר ייחודו במשפחה רכש לו בזכות אישיותו. כבר מימי-ילדותו נתגלו תכונות אופיו: אהבת החיים, פתיחות לבריות והתעניינות בכל דבר ודבר; כישרון ודאי לציור, דמיון פורה ונטייה חזקה למוסיקה. "ליהושע היתה תכונה מוזרה", מספרת אחותו גילה "כל דבר שנפל לידיו היה הופך מיד לתוף לתופף בו". כשהתבגר מעט, למד תיפוף ואף השתתף בלהקת-פופ אזורית. גם הציור שימש לו ככלי-התבטאות. מחברותיו היו מלאות ציורים קטנים ששורטטו בעפרונו מבלי- משים, ובתיקו עב-הכרס הצטברו הציורים מעשה-ידיו – בנושאי מלחמה-ושלום, אחוות- לוחמים וכדומה. על ציוריו אלה זכה בפרסים אחדים. מספרת עליו מריאנה, מורתו הראשונה: "יהושע היה תמיד שקט, תמיד מחייך, תמיד קצת מתבודד. גיליון הציור שלפניו היה תמיד מלא דמויות, סיפורים, חלומות, הרבה סוסים – היופי משך את לבו. ליהושע היה אופי מאוד נוח. היה שלו, נטל את החיים קל, היה חברותי מאוד, אם כי לא נדחף לראש התור, וזכה לאהדתם הרבה של חבריו". ליושי, או שוקי, כפי שכינו אותו בגיל המתבגר, היו חברים רבים, ומכל הגילים. מוריו בבית-הספר אהבו אותו מאוד. תחומי-התעניינותו היו רבים, ושעות-היממה לא הספיקו בשביל כולם. מלבד עיסוקו בציור ובתיפוף הוא היה מטפל בחיות-בית ואף גידל כמה כלבים בביתו. כן היה עובד מסור בפלחה. שוקי היה גם ספורטאי נלהב, אך את עיקר עניינו העניק לחיי החברה. מספר עליו מחנכו מנחם: "החן הנסוך על אישיותו תמיד קרן ממנו. בחנו זה כבש את לבות חבריו והקסים גם את האנשים המבוגרים. חן של תום ליוהו תמיד בשעת החיוך והמשובה, וגם בשעת התמודדות עם בעיות קשות". אחד מחבריו היקרים היה יענקל, שהדריך אותו בעבודה בפלחה. מספרת אשתו: "כשיהושע נכנס לביתנו, יענקל היה שוכח את עייפותו. העלם הנאה והמאושר הזה היה מביא לביתנו שמחת-חיים ואור. שעות ארוכות היו השניים יושבים ומשוחחים על נושאים שונים, כגון: חיי הקיבוץ, חינוך לערכים, פוליטיקה, צבא… ולמרות פער-הגילים הגדול, הראה יהושע בגרות טהורה ותמימה בשיחות אלו". בסוף אוקטובר 1975 גויס יהושע לצה"ל, והתנדב לשרת בנח"ל. במסגרת שירותו עבר קורס-מרגמות וקורס-מ"כים. את קורס המ"כים סיים כחניך מצטיין, אך מפקדיו לא מיהרו לשולחו לקורס-קצינים, כי רצו שידריך בבית-הספר למ"כים. בין הקורסים הרבים שהדריך, עבד יהושע על פרוייקט חשוב שעסק בסיבות לתאונות האימונים. עבודה זו משמשת עד היום את צה"ל. לאחר פרק-זמן של שירות כמפקד-מחלקה עבר קורס קציני- חי"ר, ונתמנה למפקד יחידה קרבית. הוא התנדב לשירות-הקבע. להערכת מפקדיו היה שוקי "שקט, צנוע, בעל ערכים אנושיים בולטים, ישר, חרוץ ומסור. רמתו המקצועית היתה גבוהה מאוד, ותמיד חתר לשלמות בכל אשר עסק – גם כקצין וגם כאדם". מספרים עליו חבריו ליחידה: "שוקי היה קצין שדאג מאוד לחיילים שלו ולכל צורכיהם. עם-זאת – כשהיה צריך להעניש חייל מסוים, היה עושה זאת עד-הסוף. כחבר לשאר המפקדים היה ידוע בגדוד בכינוי 'שוקי היקה' – משום תאוותו הגדולה לסדר ולניקיון. מבחינה מקצועית היה שוקי ממש מעולה, ומבחינה חברתית – התחבב מאוד על כולם בזכות נכונותו לעזור לכל אחד, בזכות רוח המנהיגות שלו וכוח הסבולת בו ניחן". ביום ו' באדר ב' תשל"ח (15.3.1978) יצאה היחידה לפעולה בשטח דרום-לבנון. בקרב לטיהור קני המחבלים באזור נפל יהושע. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ גל-עד. השאיר אחריו הורים וארבע אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. במכתב-תנחומים למשפחה כתב שר-הביטחון דאז, עזר וייצמן: "הרשו נא לי להשתתף בכל-לב, בשם ממשלת ישראל, ראש-הממשלה ובשמי באבלכם, בהילקח מכם יהושע ז"ל. סגן יהושע ארליך נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בקרב על כיבוש בנת-ג'בל שבדרום- לבנון. מפקדיו הגדירו את סגן יהושע כחייל בעל ערכים אנושיים, השואף לשלמות. הוא היה אהוב על חבריו לנשק, על מפקדיו, על פקודיו ועל כל מי שהכירו". וכתב מפקדו: "כקצין תמיד אופיין בחתירתו לשלמות – זה היה נכון בשעות הקשות והרבות של האימונים, וזה היה נכון גם בעת מבחן. כמפקד ידע תמיד להנהיג את חייליו בדרך הנכונה והישרה, והשרה ביטחון של שקט וידיעת הדרך על כולם. במותו, כמו בחייו, שוקי הוא מופת ודוגמה לדרך הפיקוד וסגנון המנהיגות". המשפחה הוציאה לזכרו חוברת, ובה דברי חברים וקרובים על שוקי וכן – קטעים ממכתביו וכמה מציוריו.
