בנם של לאה וחנוך שמואל. אלעד נולד בקריית שמונה ביום כ"ו בחשוון תשל"ט (26.11.1978). נצר למייסדי היישוב, ילד שני במשפחה, אח של אודי-יהודית וירדן. אלעד גדל בקריית שמונה. הוא למד בבית ספר יסודי "המגינים" והמשיך לתיכון מקיף "דנציגר". כבר בתיכון אלעד בלט במנהיגות חברתית וברגישותו לעוולות ולזכויות הפרט, פרסם כתבות תחקיר מקיפות בעיתון בית הספר והיה יו"ר מועצת התלמידים. אלעד הקפיד לשמור על קשרים טובים עם כל בני המשפחה המורחבת, שרבים מהם חיים בקריית שמונה, וכך גם עם החברים הרבים שסבבו אותו, חבורה שנשארה מגובשת גם בבגרותם. סיפרה אודי, אחותו של אלעד: "כיליד נובמבר תמיד היית הקטן בחבורה, קטן בגיל וגם בקומה, אולם ללא צל של ספק המוח של החבורה. וכך, לאן שלא הלכת סבבה סביבך חבורת ענקים, גבוהים ממך בראש או שניים, ואתה במרכז מנהיג אותם בדרך אל מעשה הקונדס הבא. אלעד – אתה אחד האנשים החכמים שפגשתי. לא סתם חכם: ממולח, חריף, מפולפל. כבר כילד ידעת לזהות הזדמנויות עסקיות ולנצל אותן … סימנת מטרה וחתרת אליה בנחישות. ובתוך זה מעולם לא איבדת את הערכיות ואת האנושיות שבך". ב-9.1.1997 אלעד התגייס לצה"ל. כהמשך לדרכו המנהיגותית בתיכון הוא שאף לשירות משמעותי, הקדיש זמן רב לשיפור הכושר הגופני ואכן התקבל לקורס טיס. אלעד סיים כמצטיין שלב מכין של הקורס, אך לאחר ארבעה-עשר חודשים החליט לפרוש ועבר לסיירת הצנחנים, שם שירת כלוחם בעיקר בגזרת דרום לבנון עד שחרורו. חברי הצוות של אלעד, צוות אוגוסט 1997, סיפרו: "כשהודיעו לנו שמצטרף אלינו בחור מקורס טיס חשבנו שהנה מגיע עוד מישהו שלא שרד את הקורס, מאוד רוצה להצטרף לסיירת ולא באמת מבין את המשמעות של להיות לוחם חי"ר … ואז אתה הגעת, ועם הקסם האישי שלך והחיוך הבטוח והצנוע נכנסת והשתלבת … היית בורג מרכזי ומנהיג בצוות. היית לוחם טוב, תצפיתן מצוין וקשר בחסד – אבל אין ספק שמעל הכול הנשק הכי יעיל והכי חזק שלך היה הראש. אתה לא הפסקת לחשוב. חשבת מהר ויעיל, בדרך כלל לפני הסובבים אותך, לעתים גם לפני מפקדיך. ידעת להפריד בין עיקר לטפל, תמיד שקול, תמיד הגיוני, תמיד חושב שני צעדים קדימה … המסלול הארוך שעברת לפני שהגעת אלינו ואופייך הישר, רודף הצדק וההגינות, הם שהובילו אותך גם לייצג אותנו בכל מקרה שלא נהגו כלפינו בצורה הוגנת". בשנת 2000, מיד אחרי שחרורו מצה"ל, הכיר אלעד את יפעת כהן, אף היא בת קריית שמונה. "ביום שנכנסת למסעדה לבקש עבודה כבר ידעתי", סיפרה יפעת, "הבטן שלי התהפכה. הוצפתי אושר ואהבה אליך. ומאותו היום – לא נפרדנו". השניים היו לזוג אוהב, ויצאו לטיול ארוך בחו"ל. הם טיילו כשנתיים, בעיקר במזרח הרחוק ובארצות הברית, ואז שבו לישראל ופנו ללימודים אקדמיים – יפעת למדה אדריכלות, אלעד למד לתואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. עם סיום לימודיו הצטרף אלעד כמנהל רכש לחברה ישראלית העוסקת בתכנון ובהקמה של מסעדות יוקרה ברחבי אירופה, עבודה מרתקת אשר חייבה אותו להיעדרויות רבות מהארץ ולשהות ארוכה בחו"ל. בשנת 2008 נישאו יפעת ואלעד. בהמשך השנה החליטו בני הזוג, שעתה המתינו לילד, לעזוב את מרכז הארץ ואת העבודה בחו"ל ולחזור לקריית שמונה, שם הם גדלו ושם חיות המשפחות המורחבות של שניהם. "החלטה זו נבעה בעיקר משיקולים אידיאולוגיים של תרומה וסיוע לפיתוח אזור אצבע הגליל", סיפרו בני המשפחה, "חשוב להדגיש כי ההחלטה הייתה אמיצה באופן מיוחד מכיוון שהגיעו לקריית שמונה ללא מקומות עבודה מסודרים, אך עם אמונה שהכול יסתדר". ואלעד עצמו אמר עם שובו לגליל: "רציתי להשפיע על הסביבה בה אני חי, ולא להיות אחד ממיליון". ב-2009 נולד בנם הבכור של יפעת ואלעד – עומר-הרן. העתק קטן של אביו, כעדות כל בני המשפחה. בשנת 2010 נכנס אלעד לתפקיד מנהל החטיבה ללימודי חוץ במכללה האקדמית תל חי. הוא היה אחראי על כל לימודי ההכשרה וההעשרה החוץ-אקדמית, וניהל אדמיניסטרטיבית את המכון לאמנויות. הרקע הקולינרי של אלעד השתלב מצוין בחטיבה שניהל במכללה, והוא ריכז כמה קורסים ב"בית ספר לתוצרת הארץ". בעיקר התמקד בקורס קיים בנושא הגפן וייצור יין, אותו אלעד פיתח וקידם עם הקמת יקב ניסיוני ומעבדה לבדיקת יין. יחד עם מועצת ענף הזית הוא פיתח קורסים לייצור שמן זית, ובתכנון היו קורסים בנושאי דבש, חלב ועוד. בנוסף אלעד תרם לקיום כנסים מקצועיים בינלאומיים. "בתקופת עבודתו שיפר אלעד את ההתנהלות העסקית של החטיבה", סיפרו מנהליו, "הרחיב את מגוון הקורסים ואת מניין הסטודנטים הנהנים מן הלימוד בה". כדרכו לקח אלעד חלק נרחב בפעילות חברתית במכללה, ובין היתר הקים קבוצת ריצה. אלעד עבד במכללת תל חי עד נפילתו. סיפר פרופ' יונה חן, נשיא המכללה: "אלעד הופיע במשרדי להיכרות ראשונה מיד לאחר בחירתו לתפקיד. התגלה לי בחור צעיר, חייכן, ביישן וצנוע, מעמיק חשוב, בוחר בקפידה את מילותיו, מנסח בצורה מופלאה את רעיונותיו ומתווה היטב את דרכי פעילותו המתוכננת בהמשך הדרך … נדירים המקרים בהם אדם צעיר בו אנו פוגשים לפגישת היכרות קצרה מוכיח בכל מהלך עבודתו שכל התכונות היפות הללו, שניתן היה לזהותן בחיוכו, בעיניו הטובות ובדבריו הנבונים, מלוות אותנו בכל תקופת היותו איתנו". כתב יוסי מלכה, מנהל מכללת תל חי: "אלעד. אהבתי לצפות בנחישות ובאמביציה שכה אפיינו אותך ובעיקר נהניתי לראות אותך צומח וגדל בתפקידך הניהולי, תוך שאתה אט אט מתאהב בתפקיד ובעשייה המשמעותית הרבה שיזמת ומציין בכל הזדמנות שמבחינתך זהו תפקיד עם שליחות, לא פחות מכך … ובכל מפגש בינינו ייחדת פרק לדיון שעיקרו איך ומה עושים כדי להמשיך ולסייע לקריית שמונה ולאזור כולו לצמוח ולהתפתח … חלמת ופעלת ממקום שחותר לשינוי משמעותי, ממקום של אחריות גדולה, כמי שגדל בקריית שמונה וספג ממנה כל כך הרבה טוב". העבודה במכללה הייתה תובענית ורבת שעות, ובמקביל אלעד גם למד באוניברסיטה הפתוחה לתואר שני במינהל עסקים, לימודים אותם אמור היה לסיים סיים זמן קצר לפני נפילתו. ובנוסף לעבודתו וללימודים בנה אלעד את ביתו. בחודש ינואר 2013 סיימו יפעת ואלעד לבנות את בית חלומותיהם בהרחבה של קיבוץ שדה נחמיה אשר ממזרח לקריית שמונה, ונכנסו אליו עם בנם. "בשנים אלה", כתב אביו של אלעד, "הגיע אלעד למיצוי עצמי ברמות שאפילו אני, כאביו שהכירו מלידתו, עמדתי משתאה ומוקסם מגודש עיסוקיו הרבים והמגוונים … במקביל לכל עיסוקיו הוא היה מעורב מאוד בפעילות חברתית ציבורית למען האזור כולו, בעיקר במסגרת התנועה החברתית 'שינוי כיוון' שדגלה בשיתוף פעולה אזורי ופעלה נמרצות בתקופת המחאה החברתית בשנת 2011". כשהוקמה ועדת טרכטנברג בעקבות המחאה היה אלעד שותף לניסוח עמדת הפריפריה שהוצגה לוועדה. מאז שחרורו משירות סדיר שירת אלעד ביחידת מילואים מובחרת, בגדוד חי"ר נגד טנקים, והקדיש לכך ימים רבים מדי שנה. סיפר סגן-אלוף ערן, מפקדו: "אלעד ניחן ברמה אישית גבוהה והיה אדם ומפקד משכמו ומעלה. בדרך התנהלותו הוא היווה מופת, וסימל את העקרונות המרכזיים של הצבא ככלל ושל החטיבה והגדוד בפרט, ובכלל אלה מקצועיות בלתי מתפשרת, אחווה ורעות … אלעד היה אהוב ונערץ על כל חבריו בפלוגה ובגדוד וכך גם עלי. הוא היה אדם מזן נדיר, שהיווה דוגמה לחיקוי ונענה באהבה ובמסירות לכל מטלה. כל משימה אליה נרתם – ביצע ברמה הגבוהה ביותר … נוכח יכולתו המקצועית וכישורי המנהיגות שהפגין המשיך אלעד לתפקידים פיקודיים, ולאחרונה אף שימש כממלא מקום קצין בפלוגה". עם חבריו לצוות אלעד לחם במלחמת לבנון השנייה (2006). רב-סמל ראשון אלעד נפל בעת מילוי תפקידו ביום ח' בתמוז תשע"ג (16.6.2013), בתאונת דרכים בדרכו לשירות מילואים. בן שלושים וארבע בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה. הותיר אישה הרה ובן, הורים, אחות ואח. חמישה חודשים אחרי נפילתו נולדה בתו, אלי. על מצבתו של אלעד כתבו בני המשפחה: "אלעד אהובנו, נרך יאיר בלבנו ויתווה את דרכינו לאהבה ולחסד." ספדה אודי, אחותו של אלעד: "אלעד אהובנו. אתה מאז ומעולם המצפן שלנו, עמוד האש לפני המחנה. למרות פער השנים בינינו, למרות שאני האחות הגדולה, מאז ומעולם נשאתי אליך עיניים משתאות, נדהמת אל מול חוכמתך, בגרותך, נחישותך, יפי תארך. סביבתך כולה מעריצה אותך מאז ילדותך … אלעד, יותר מכול אתה אהוב. בן אהוב, אח אהוב, נכד אהוב, אחיין אהוב, חבר אהוב. אנחנו משפחה קרובה מאוד ואתה מרכזי ומשמעותי בה מאוד … אין שום דרך להתנחם. הלב בוער בחזה, קרוע מגעגועים ומצער. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד, לא נוכל להתגבר לעולם על חסרונך". ספד ירדן, אחיו של אלעד: "אח שלי היקר, היית עבורי מודל לחיקוי ולהערצה. בילדות, בתיכון ובצבא, תמיד התגאיתי ורציתי להיות כמו האח המצטיין שלי, שסימן לי את הדרך בה הלכתי. ואחרי הצבא פתאום שברנו דיסטנס. כבר לא אח קטן – אח גדול, יותר חברים. חברים שמחזקים אחד את השני, שמשתפים ומדברים, שמתייעצים. חברים שאוהבים … להתראות אחי היקר. אני מצדיע לך על מי שאתה, אח שלי הגדול, שאוהב ולא אשכח לעולמים". ספד לאלעד מפקד החטיבה שלו: "דרך התנהלותו והתנהגותו של אלעד מהווים דוגמה ומופת … ומלמדים על החינוך לערכים, למצוינות, למנהיגות, להובלה ולאחריות אשר קיבל אלעד ממשפחתו ומהסביבה. תמיד הסתכלתי בהערצה על אלעד שמהווה דוגמה לחיקוי, בעל רמה אישית גבוהה ביותר … אלעד נערץ על כל חבריו בפלוגה ובגדוד. דמותו ומורשתו למצוינות, למנהיגות ולערכים ילוו אותנו לנצח". חודשיים אחרי נפילת אלעד הגיעו חבריו לפלוגה לביתו בשדה נחמיה, לעזור בהקמת הגינה עליה חלם. באירוע אמרה אימו: "אלעד שלנו, של כולנו, ניחן בתכונות אופי ובמעלות רבות אשר ליוו אותנו מינקותו ועד בגרותו. אהבנו את היכולת שלו להתייחס לחיים ברצינות אך גם בצחוק, את היכולת שלו לזהות מצוקה ולהירתם מיידית לטפל בה, את הרצון העז שלו לשאת בנטל מתוך אחריות אישית … התרשמנו מן האומץ שלו לחשוב אחרת, מן האומץ שלו לבטא בקול את המחשבות האחרות, מן הנכונות שלו לשרטט בבהירות ובאופן קולח את דעותיו ולעבוד קשה על מנת להוכיח את צדקת אמונתו ודרכו … בכל מקום אליו הגיע אלעד הביא את עצמו – ישיר, ברור, אוהב, אהוב ומחויב … בלב כולנו נפער בור גדול. אנו נעשה הכול כדי לא להעמיק את הבור, אלא למלא אותו ברוחו של אלעד: רוח של מעשים טובים, רוח של עזרה לזולת, רוח של עשייה ערכית, רוח של אהבה ורגישות ללא מצרים, רוח של שלום וחתירה לשלום, רוח של צניעות וענווה שהחזיקו עולם ומלואו … הגן הפורח ימשיך ויפרח ויעטוף את כולנו בחיבוק חם ואוהב. החיבוק של אלעד". במלאת שנה לנפילת אלעד אמרה יפעת, רעייתו: "אלעד. השרית עלי רוגע ושלווה שלא היו בי. הובלת אותנו לדרך מתונה, אמיתית ושקולה. באלגנטיות ובטוב הלב שלך לימדת אותי על החיים ומה שביניהם. גרמת לי להבין שהגענו הנה כדי לתת, לעזור ולכבד. מילאת אותי בחמלה שבך, באהבה לסביבה, באמפטיה ובהפנמה … לעולם אוהב אותך. לעולם אעריץ אותך על מה שאתה ומי שאתה. לעולם אלך בדרכך. לעולם תישאר בליבי". ארבעה חודשים אחרי נפילת אלעד, באוקטובר 2013, קיבלו הוריו את אות "יקיר ענף הזית" שהוענק לו על ידי מועצת הצמחים, על תמיכתו הרבה בענף במסגרת עבודתו במכללה ופעילותו הברוכה בקידום קורסים בתחום ובארגון כנסים מקצועיים. בחודש מאי 2014, לקראת יום השנה לנפילת אלעד, נחנכה "גינת אלעד" במכללת תל חי, שם הוא עבד. בגינה, פינת מרגוע בת כרבע דונם, שולבו שלושה אלמנטים שהיו מאוד אהובים על אלעד: אבן בזלת מנופי ילדותו, בה נחקקו דברים לזכרו, שריגי גפן אשר יהיו לזמורות שיסוככו על פינות הישיבה, ועץ זית בוגר. עוד בגינה שעון שמש אמנותי שהכינו סטודנטים מבית הספר לאמנות, שאלעד היה ממנהליו. בהמשך לטקס חנוכת הגינה נערך יום עיון לזכר אלעד בנושא "בונים עתיד אזורי משותף", ואחריו טקס חלוקת מלגות לימודים על שמו – טקס שיתקיים מדי שנה. בבלוג של מכללת תל חי פורסמו מכתבי זיכרון שכתבו חבריו לעבודה של אלעד. לאתר יוטיוב הועלה סרטון לזכרו ובו תמונות רבות שלו, בעיקר מעבודתו במכללה
