אריכא, עמירם (עמי)

בן מינה ויעקב-אברהם, נולד אור ליום י"ב בטבת תרצ"ב (22.12.1931) בירושלים. למד בגימנסיה העברית "רחביה" בירושלים, והיה תלמיד שקדן, חרוץ ומצליח בלימודיו. חיבוריו (ממכינה ד' ואילך) העידו על לב רגיש ונפש עדינה, חוש לשוני וערנות רוחנית. הדריך וחינך ילדים ונערים מתוך חיבה ומסירות. בצאתו לגדנ"ע בכיתה השביעית של הגימנסיה לפני פסח תש"ח כבר היה לו עבר עשיר בעסקנות ציבורית: חבר ועד התלמידים ומורשה מטעם הקרן-הקיימת-לישראל, מדריך בשבט הצופים "מצדה" ובחג"ם. הצטיין בגדנ"ע והגיע לדרגת סמל. הזדהותו הנפשית עם השאיפות הלאומיות לשחרור הארץ ולתקומה מדינית ותביעותיו מעצמו, מחבריו ומחניכיו – באו לידי ביטוי נמרץ במכתבו האחרון ששלח להוריו ולאחיו הקטן ביום ז' באייר תש"ח. אחרי דברי-פתיחה על המאורע ההיסטורי של הכרזת ראש הממשלה ביום ה' באייר תש"ח על הקמת מדינת ישראל, גולת הכותרת של "שבעים שנות הקמת המדינה על-ידי חלוצי האומה", המשיך עמי וכתב: "מאז הוכרז על החלוקה בעצרת העמים לפני כחצי שנה, אנו רוכשים אותה בדמנו, בדם בנינו ואחינו. הם שהגישוה לנו – ולהם יאתה תהילה. אבל לא בתהילות ותשבחות ולא במלים-של-צער חפצים הם; הם דורשים אותנו-עצמנו כי נשתתף עמם בפועל, בכל שטחי יכולתנו, בהקמתה וברכישתה של המדינה". המכתב הסתיים בהבעת תקווה, "כי הניצחון קרוב ועם בוא השחרור תשוב השלווה לשכון במעוננו, בתוך מדינתנו העצמאית, – בעבודת-בניין פורייה". אולם הפסקה שקדמה לפסקת הסיום אומרת: "על הצער לחשלנו ליתר אומץ והקרבה; אנו נלחמים למען אידיאה צרופה, – תוך ידיעה ברורה ומחוורת כי אין דרך אחרת". היתה זו מעין נבואת-הלב של אדם, אשר סיסמת חייו היתה: "היה נכון: נכון תמיד!" (בשל תקלות הדואר בימי הקרבות הגיע המכתב לתעודתו כעבור שנים-עשר ימים כאשר כותבו כבר לא היה בחיים). כשהתגברה המלחמה על ירושלים התייצב עמי לשירותי-עזר קרביים בקווים הראשונים של החזית. אור ליום י"ז באייר תש"ח השתתף בפעולה קרבית בגיזרת שייח'-ג'ראח (תפיסת בית והחזקתו לשם חיפוי על חבלה שמטרתה ניתוק התחבורה הערבית בין רמאללה לירושלים) בתפקיד מפקד חוליה וסגן מפקד כיתה של הגדנ"ע. בשעה שתיים אחרי חצות נפצע קשה מכדורי-אויב, אולם נשאר איתן ברוחו ועל אף ייסוריו הקשים עודד את חבריו וקרא להם להמשיך במערכה. משדה-הקרב הובל באמבולנס משוריין לבית- החולים "הדסה" במרכז העיר ושם נותח, וכעבור ארבע שעות, בשעה שש לפנות-בוקר ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948) יצאה נשמתו בשחר חייו. נקבר בשייח'-באדר א'. ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים. שבט הצופים "מצדה" הקים "צריף" בחצר הגימנסיה, יד למנוח, וקרא לו "בית עמירם;" מטה הגדנ"ע בירושלים קרא בשעתו את הקורס למפקדי כיתות "עלומים" של הגדנ"ע – בשם "מחלקת עמירם;" את המחנה של המחלקה – "מחנה עמירם;" ואת שטח האימונים של המחלקה בקרבת "גבעת רם" – "גיא עמירם".