בנם של לואיזה ויעקב. נולד בשנת תרפ"ג (1923) בעיר גלץ שברומניה, ילד שני להוריו ולו שני אחים – הגדול אילי (אליהו), והאח הצעיר סמי (שמואל).
אריה גדל והתחנך ברומניה, בנעוריו היה פעיל בתנועת הנוער היהודי "גורדוניה".
בשנת 1940, והוא בן שבע-עשרה שנים, עלה ארצה במסגרת "עליית הנוער" בדרך היבשה – מרומניה דרך בולגריה ולטורקיה ברכבות, מטורקיה דרך סוריה ולבנון לחיפה במשאיות, באוטובוסים ובמוניות.
בהגיעו ארצה נשלח לקיבוץ דגניה א'. אחרי תקופת הכשרה בקיבוץ, יצא אריה בשנת 1943 עם גרעין נוער להקים את קיבוץ ניר עם בצפון הנגב. לאחר תקופה קצרה בקיבוץ הוא נשלח לשירות ביטחוני. בהמשך הצטרף ל"הגנה" ול"פלמ"ח", במסגרת זו היה איש שירות הידיעות (ש"י) ולאחר מכן עבר למחלקה המיוחדת בחיפה (המקבילה בעיסוקיה לשב"כ של היום).
אריה היה פעיל מאוד בפעולות הרכש לפני קום המדינה, ואף הסתתר בקיבוץ יגור ב"שבת השחורה". הוא לקח חלק בכוחות הסיוע ב"ליל הגשרים", אז היה בגשר אכזיב, וכן השתתף בפעולות ובמבצעים בעיקר בעיר חיפה ובגליל המערבי.
במלחמת העצמאות היה שותף לשחרור הגליל במסגרת חטיבת "יפתח", ואחרי קום המדינה צורף לחטיבת "כרמלי" ובמסגרתה נלחם בגליל התחתון. במהלך שירותו התקדם לתפקידי מפקד כיתה ומפקד מחלקה.
במהלך הקרבות שנערכו באזור סג'רה שבגליל התחתון (אילניה של היום), שהחלו ביוני 1948 ערב ההפוגה הראשונה והסתיימו בניצחון ישראלי בקרבות עשרת הימים ביולי 1948, נפצע אריה קשה. הוא פונה במהירות בזכות כלבתו הנאמנה, סיפר בנו: "לאבי הייתה כלבת בוקסר בשם 'ליידי', שהייתה צמודה אליו כל שעות היום והלילה וגם במהלך הקרבות. בעת שנפצע קשה והושאר בשטח, כי נחשב להרוג, הייתה הכלבה לצידו. היא רצה לדרך עפר סמוכה, וכשהבחינה בג'יפ של כוחותינו נעמדה באמצע דרך העפר ועצרה את הג'יפ. החיילים שישבו בג'יפ והכירו אותה הבינו שמשהו קרה ונסעו אחריה. וכך ניצלו חייו".
אריה הובהל בדרך לא דרך לבית חולים "רמב"ם" בחיפה, טופל אך לא הצליח להחלים לחלוטין מפציעתו.
אחרי שחרורו מבית החולים הוא למד הנהלת חשבונות ותמחיר, אחר כך עבד כמנהל חשבונות במועצה המקומית נשר, במפעלי פלדה בעכו, וכתמחירן במפעל "אליאנס" בחדרה.
אריה נשא לאישה את ריקה, ולבני הזוג נולדו שני בנים – עמיחי וליעוז. הוא היה איש משפחה נאמן ואב למופת, חבר מסור ואדם שהקרין מטוב ליבו על סביבותיו וסייע לכל מי שפנה אליו. כל חייו עסק בהתנדבות, בעיקר התמקד בעזרה בהשמת עולים חדשים במקומות עבודה בחיפה ובאזור.
לאורך כל השנים אריה נאבק בתוצאות הפציעה, וכל שנה נאלץ להתאשפז למספר חודשים, לעתים בבית החולים "רמב"ם" בחיפה ולעתים ב"תל השומר" במרכז. אחרי עשרים ואחת שנות מאבק הוא נפטר ביום כ"ו בניסן תשכ"ט (14.4.1969). בן ארבעים ושש במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בחיפה. הותיר אישה, שני בנים ואחים.
אריה מונצח בבית "יד לבנים" בחיפה.
