fbpx
אריאל, ויקטור (ויקי)

אריאל, ויקטור (ויקי)


בן אסתר ושלמה. נולד ביום ט' בטבת תשמ"ה (2.1.1985) בקדימה. הוא נקרא על שם סבו, ויקטור קרצו ז"ל, אבי אמו, שנפטר שנה לפני לידתו. הוריו שמחו על לידת ילדם השלישי, בן יחיד לאחר שתי בנות, מאיה ורחלי. כשהיה בן שנה נולדה האחות הרביעית, מירית. המשפחה התגוררה במושב קדימה שבשרון, שם למד ויקי בבית-הספר היסודי "יגאל אלון" וסיים את לימודיו בקיץ 2002 בבית-הספר התיכון "הדסים". ויקי היה ילד נעים, חכם, שובב ונמרץ. חיבתו למעשי קונדס בלתי מזיקים לא הותירה אף אדם ללא חיוך – קרוב משפחה, חבר או אפילו מורה. נדיבותו התמימה הותירה אותו לעתים קרובות ללא כלי כתיבה שחילק למי שביקש. לא אחת נידב את אמו אסתר להכין עוגה למסיבות (למרות שידע היטב כי לא אפתה עוגה מימיה), להשיג בגד לחבר או לארגן חטיפים. היא תמיד עזרה לו בשמחה, וידעה עד כמה הדבר חשוב לו. אותן תכונות של נדיבות, חביבות וחברמניות היו טבועות בו, כמו גם חיוכו הרחב, ותמיד היה מוקף חברים רבים בכל מקום ששהה בו. מגיל צעיר ויקי אהב מאוד ספורט והצטיין בכל ענף שבחר להשתתף בו. לפחות פעם בשבוע נפגש עם חבריו למשחק כדורגל שכונתי, מנהג שהמשיך לקיים ככל שעלה בידו. בגיל 6 הצטרף עם מספר חברים לחוג קראטה מסורתי, בבית-הספר "גוג'וריו" לקראטה וקונג-פו. בעוד שרבים נשרו כבר בשנה הראשונה, ויקי מצא בקראטה בית אמיתי. הוא התמיד באימונים וכבר בגיל 11 היה לעוזרו של מאמנו האישי, רוני עקירב. בשנת 2000, כשראה את גישתו הנהדרת לילדים, המליץ רוני שיעבור קורס מדריכים במכללה הארצית של ה"גוג'וריו", וכשסיים את הקורס השתלב כמדריך קבוצות ילדים בקדימה ובבית חירות עד לגיוסו לצה"ל. כמדריך בעל סבלנות וקשב מיוחדים במינם יצר קשר מאוד מיוחד עם חניכיו. כשאימן את הילדים תמיד נשא איתו שקית עם סוכריות טופי ובלונים, שמטרתה, כפי שהסביר: "למי שמנצח מגיע פרס, ולמי שמפסיד – פרס תנחומים…" הוא נהג להרגיע ושימש להורי הילדים יועץ, כשהסביר את הישגי הילד או את מצב רוחו. הורים רבים סיפרו שויקי אף נתן גביע משלו לילד שבכה כי לא זכה בגביע בתחרות, וכשהתגייס לא האמינו, כי חשבו שהוא מבוגר הרבה מגילו הצעיר. ויקי השתתף בתחרויות קראטה ארציות וזכה באליפויות רבות. הוא זכה באליפות ישראל לשנת 1997 שנערכה בנתניה ובשנים 1998 ו-2000 באבן יהודה. מאחר שבכל תחרות יש כמה קטגוריות הגיע בכל פעם הביתה עם יותר מגביע אחד. לפסגת הישגיו הגיע כשהיה בן 17 וזכה בקטגוריה הארצית היוקרתית ביותר – קרבות במשקל פתוח. הוא התמודד נגד בוגרים בני 30-20 וניצח. בכך היה לאלוף האלופים הישראלי של הקראטה המסורתי לאותה השנה. ויקי נודע ביכולת הניתור המדהימה שלו, אותה הציג במופעי ראווה של קבוצתו כשהוא מרחף מעל ערמת ילדים השוכבים זה על גבי זה על מזרן. אהבה גדולה נוספת בחייו נתונה היתה למוזיקה. עוד לפני שידע מילה באנגלית דיקלם שירים שלמים באנגלית משובשת ששמע מקלטות רוק של מאיה, אחותו הבכורה. בעזרתה למד לנגן בגיטרה, שהפכה לאיבר נוסף בגופו, איתה הלך לכל מקום, גם לפלוגה. בכל זמן פנוי ניגן ושר. גם בסופי שבוע, כשהיה חוזר מהצבא, היו נפגשים כמה חברים בכיכר בקדימה וויקי היה מנגן להם. גם בקרב בני משפחתו היה לא אחת לוקח גיטרה וחוברת שירים, מושיב את בני המשפחה ומארגן שירה בציבור. בעת לימודיו בתיכון ייסד עם שנים מחבריו להקה בשם "הצעקה השקטה", בה שימש כגיטריסט וסולן. הלהקה פנתה למועצה המקומית ובעזרתה הקימה מועדון מוזיקה בקן "הנוער העובד והלומד" לשעבר. הלהקה משכה כמה עשרות בני נוער למקום, ואף הופיעה במקומות שונים, בטקסים ממלכתיים ביישוב ובתיכון בהדסים. ויקי ניגן גם ביום הורים של פלוגתו. כחובב מוזיקה מושבע, השקיע את כל כספו בגיטרות, מגברים, מיתרים, דיסקים, דיסקמנים וכרטיסים למופעים וקונצרטים שהלך אליהם עם אחיותיו מירית ורחלי ועם חבריו. ויקי היה אח שובב ומסור לאחיותיו. במיוחד אהב להניף אותן אל על, אחת אחת לפי הסדר, גם אם הן מחו על כך בתוקף או ניסו להימלט. גם הוריו לא הצליחו להתחמק מהטקס הזה, שלווה תמיד בצחוקו המתגלגל. ויקי ואחותו מירית, שרק שנה מפרידה ביניהם, היו יחד בכל המסגרות החינוכיות, מהמעון עד הצבא. הם גם חגגו יחד בר ובת מצווה. כבר בגיל צעיר פגש ויקי במסגרת הצבאית. אביו שלמה שירת 31 שנים בצבא הקבע בחיל-הקשר ולקח אותו עימו פעמים רבות לבסיסו בצריפין, שם שירת כנגד בכיר. ויקי ידע כי יתגייס ליחידה קרבית, ורצה לשרת כחובש. במרס 2003 ויקי התגייס לצה"ל, הגשים את חלומו והיה לחובש קרבי ב"שמשון", בפלוגת אוגוסט 2003, מחלקה 2. חבריו ליחידה מספרים, כי הנעים את זמנם בנגינה, והיה אדם שאהב להקשיב ולעזור בעת צרה. תמיד נושא עימו בקבוק קולה, שקית במבה וגיטרה. גם עם חבריו ליחידה נהג להתבדח ובמיוחד לכנות אותם "צעיר" למורת רוחם או לנדבם לפעולה מסוימת במלים: "אל תהיה סוציומט." הוא אהב לשחק איתם כדורגל ושש-בש, ולנסות ללמד אותם לנגן בגיטרה. ויקי ויתר פעמים רבות על יציאות הביתה לטובתם ופעם אחת אף שהה במשמרת כחובש בנגמ"ש שלושה ימים ברציפות מבלי להחליף בגדים או אפילו לחלוץ נעלים, על-מנת שחברו יוכל לבקר חייל שנפצע. למרות שרק לעתים רחוקות יצא הביתה, הוא הקפיד להתקשר מדי יום לבני המשפחה, לדבר עם אחיינו, רותם בן השנה, ולהבטיח בסיום השיחה: "יהיה בסדר, אל תדאגו." ויקי רקם תוכניות רבות לעתיד. כשרחלי אחותו התקבלה ללימודי תואר ראשון אמר לאמו שגם הוא עוד יפתיע אותה. הוא התכוון ללמוד תואר ראשון ב"מכון וינגייט" ולהקים מועדון קראטה בקדימה. לא אחת אמר שרותם אחיינו יהיה בדיוק בגיל המתאים להיות חניכו הראשון. במהלך חג הסוכות, ביום חמישי, ט"ו בתשרי תשס"ה (30.9.2004) סיים ויקי תורנות שמירה, והספיק לשלוח הודעת חג שמח לידידה קרובה שלו. בדרך חזרה לבסיס בשעה תשע בבוקר, התקבלה הודעה על חדירת מחבלים בניסנית והם שינו כיוון על-מנת להגיע למקום החדירה. החיילים ראו אישה מוטלת על הרצפה וויקי מיהר לצאת ולהגיש לה עזרה ראשונה כחובש. המחבלים שארבו לחיילים ירו לעברו צרור. כנער שמשחר ילדותו היה ידוע בחיוכו האינסופי, בנדיבותו ובטוב ליבו, ויקי נהרג כשניסה להציל חיים. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית הקטנה בבית-העלמין בקדימה. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. סמ"ר ויקטור (ויקי) אריאל נפל ביום הנישואין ה-29 של הוריו. ההודעה על מותו הגיעה בצהרי היום ומאות מתושבי קדימה וחבריו הגיעו לנסות ולנחם. בני המשפחה כותבים: "ויקי יקר שלנו, הימים חולפים וחסרונך מורגש בכל מקום. "אומרים שככל שהימים עוברים מתגברים על הפרידה מהיקר לנו, אבל לנו כל יום מלא געגועים ויותר קשה להיות בלעדיך, היקר מכל. עצוב לנו בלעדיך. חיינו השתנו והדמעות לא מפסיקות לזרום. מסרבים להאמין שאתה אינך. כל יום אנחנו מדברים עליך ויקי. על המעשים שלך ועל הכיף שלנו יחד. הכאב גדול מאוד. "אוהבים ומתגעגעים, אמא, אבא והאחיות." מתוך דברים שכתבה סימונה ברק ופורסמו לזיכרו של ויקי בעיתון המקומי "שבשבת": "לימדתי את ויקי במשך שלוש שנים, מכיתה ד' עד כיתה ו'. בחודש שעבר הוא נהרג בעת מילוי תפקידו. זכור לי חיוך גדול ומקסים, של ילד בעל שמחת חיים מתפרצת. ויקי היה תלמיד שובב, שאהב להפגין את כישוריו בקראטה בכל הזדמנות, ובעיקר בהפסקות. הוא בלט כתלמיד נבון, הרבה לעזור לחבריו בכל עת שהתבקש. לא פלא, אפוא, שהיה אהוב על כולם. כנער פגשתיו מספר פעמים, והתרשמתי מאישיותו המלבבת, רגישותו, ובעיקר מהחיוך הגדול שלא השתנה, החיוך הרחב, שאיפיין אותו כל-כך. היום, לאחר לכתו, ויקי חסר למשפחתו ולחבריו. אני, שהכרתיו כמחנכת וכתושבת המקום, נותרתי כואבת ומתגעגעת. אשרי שזכיתי לחנך תלמיד שבבגרותו הוכיח אנושיות ואהבת האדם. יהיה זיכרו ברוך." יצחק גולברי, ראש מועצת קדימה וקרוב משפחה של ויקטור אריאל, סיפר: "מי שהכיר את ויקי יודע שהוא בחור מדהים, רץ תמיד לסייע. הוא היה מאוד פעיל בקהילה. מכירים אותו עם גיטרה ענקית על הכתף. הוא היה אלוף ישראל בקראטה והיה מדריך קראטה. בערבים נהג לשבת בכיכר יד לבנים, שר שירים עם חבריו. הוא היה בחור שהתחבר עם כולם." רוני עקירב, מדריכו של ויקי בקראטה, כותב: "כשויקי התגייס לקחתי את הדרכת הכיתות שלו. לעתים, כשכל הילדים רצו לצאת מהשיעור לשירותים או לשתות, זה היה סימן שויקי הגיע לביקור, והאימון הפך לחגיגה אחת גדולה. נזכור אותך תמיד עם החיוך על הפנים, הנכונות לעזור, היכולת לתת והרבה ילדים מסביב. וכמובן את יכולת הניתור, הריחוף והגלגול יוצאי הדופן שלך, שגם נמר לא היה מתבייש בהם. אוהבים אותך, ותישאר בליבנו לעד כחניך, כחבר, כמורה וכבן." חברתו של ויקי, עדי קמחי, כותבת: "היום אני קוברת חיוך, היום אני קוברת שמחה. היום אני עומדת מעל קבר של אדם שתמיד קיבל את החיים בהבנה ובהיגיון, תכונות שהיו חסרות לרבים מאיתנו ואתה דאגת להטמיע אותן בנו. אני מכירה אותך ארבע שנים ויקי… ארבע שנים שבהן שמעתי אותך מתלונן פעם אחת. הערכתי את זה בך. אהבת לטפל, לשמוע ולעזור לאנשים אחרים, וגם במותך טיפלת בפצועה. אתה פרח שנקטף בטרם מועד. היום שהכרתי אותך זכור לי במדויק כאילו היה אתמול. היינו במסיבה והתחלנו לדבר, אתה חבשת כובע ליצן ססגוני עם פעמונים. התקשרת אלי יומיים אחרי המסיבה ומאז שמרנו על קשר שהתפתח לחברות יפיפייה. היית יושב אצלי, היינו צוחקים, היית מלמד אותי קראטה, היית מנגן בגיטרה, היינו משחקים במחשב, היינו מדברים על משמעות החיים. היינו יוצאים למסיבות, די הרבה, אני בחיים לא אשכח איך היית רוקד ויקי, לא הפסקת לרקוד, רקדת 6 שעות רצוף. 'זה בשביל להוציא את כל הלחצים מהצבא', היית טוען. היית נוהג ממש מהר עם מוזיקה פול ווליום ברקע. היית אדם מלא אנרגיות, מלא חיים. למה הם קטפו אותם ממך ויקי?… יותר לא נחלוק בעיות, יותר לא נצחק ביחד, יותר לא אראה אותך מחייך, יותר לא ארגיש אותך מחבק, יותר לא אשמע אותך שר שירים, יותר לא אפתור לך דילמות עם המין השני, יותר לא נלך למועדונים ביחד ונרקוד. לאן נעלם החיוך? היכן הוא מסתתר? לא נתפס, פשוט לא נתפס שאדם כל כך מלא חיים מת. זאת לא פרידה ויקי… זאת לא פרידה… אני אנציח אותך לנצח בראשי. כולם ידעו מי אתה, כולם יזכרו אותך. יהי זיכרך ברוך. אוהבת לנצח יקר שלי." מפקד היחידה, סא"ל אודי, כותב: "ויקטור שירת כלוחם וכחובש קרבי, עד ליום המר שבו נפגע ונהרג. באותו בוקר, לאחר החלפת משמרת לילה, נסעו ויקטור, מפקדו ושני לוחמים נוספים, חזרה למגורי הפלוגה. בדרכם, נודע להם על אירוע ירי באזור היישוב אלי סיני. המפקד הודיע בקשר כי הכוח נוסע למקום האירוע תוך חתירה למגע עם המחבלים. כשהגיעו למקום האירוע, זינק ויקטור – בהיותו חובש קרבי – לעבר האישה שנפגעה כדי להגיש לה עזרה. בחילופי האש שהתפתחו נפגע ויקטור, הוא חולץ תחת אש אל מאחורי מחסה, אך פציעתו היתה קטלנית. "יודע אני כי אין כל נחמה לכאב השכול הנורא, אך דעו כי ויקטור וחבריו פעלו באופן ראוי להערצה. חבריו של ויקטור יזכרו לעד את נגינתו בגיטרה שלוותה בחיוכו התמידי." ראש מועצת ניסנית כותב: "סמ"ר ויקטור אריאל הי"ד שילם במחיר חייו על שגילה אנושיות ואומץ לב ראוי לכל הערכה במסירות נפש בל תתואר להציל חיים כמו שרק ידע הן מבחינת אדם וחובש וראה במילוי תפקידו חובה מוסרית ומעבר לכך. ואנו כאן היום נפרדים מוקירים ומצדיעים לך על גבורתך האנושית… משפחת ניסנית, תושבי צפון חבל עזה, אלי סיני ודוגית."

דילוג לתוכן