ארז, עודד-מנחם

בן משה ורחל אייכנבלט. נולד ביום י' בכסלו תש"ו (15.11.1945) בתל-אביב. למד בבית-הספר היסודי 'איתמר' שבנתניה. המשיך בבית-הספר התיכון ע"ש ש. טשרניחובסקי שבנתניה וסיים את לימודיו בפנימייה הצבאית ע"ש בירם שבחיפה. עודד היה תלמיד חרוץ וממושמע. הוא בלט בין הנערים בפנימייה הצבאית כבחור רציני, שקט ובעל רצון עז להצליח. על-אף הקשיים שנתקל בהם בלימודיו הצליח בכל המקצועות, סיים את לימודיו בפנימייה הצבאית בהצטיינות ונבחר כחניך המצטיין השני של מחזור י'. בילדותו היה עודד חניך בתנועת-הנוער 'הצופים'. היה חובב-ספורט ונודע כבעל-כושר גופני מעולה. עודד גויס לצה"ל באוגוסט 1964 והתנדב לשרת בחיל-השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס-קצינים, נתמנה למפקד מחלקה מבצעית, שנטלה חלק בתקריות אש עם הסורים בצפון. הוא נשלח להשתלמות באנגליה והשתתף בצוות שבחן את הטנק האנגלי 'ציפטיין'. ימים אחדים לפני מלחמת ששת-הימים נתמנה למפקד- מחלקה בפלוגת-שריון, שנלוותה לחטיבת 'הראל' בקרב על ירושלים. לאחר המלחמה נתמנה עודד, שהיה אז סגן בדרגתו, על-ידי אלוף-משנה (דאז) שמואל גונן (גורודיש), למפקד-פלוגה בחטיבה 7. בתפקידו החדש נטל עודד חלק בפעולות מבצעיות רבות בצפון הארץ ובעמק-הירדן. בעת מילוי תפקידו זה הכיר את ציפי אטינגר, שהיתה פקידה בגדוד, ולימים נישאו השניים. בין המפקדים התבלט עודד בענוותנותו, ביושרו, באהבתו לחבריו ובכוח הרצון העז להמשיך ולשאת בעול. אמר עליו גורודיש: "אינני מתאר לעצמי את עודד ללא מדים, ובכל-זאת, נשאר בתוך תוכו – למרות המסוה הקשוח שיצר – הנער החם, עדין הנפש, הישר ובעל השלמות הפנימית. בפלוגתו נרקמה אחוה מיוחדת במערכת היחסים בינו לבין פקודיו". כעבור זמן התמנה עודד לסמג"ד בחטיבה 7 ובהיותו בן 24 התמנה למפקד יחידת-הסיור של חטיבת-השריון. כשסיים את תפקידו יצא ללימודים במכללה לפיקוד ומטה (פו"מ) של צה"ל, ובתום שנת-לימודים התמנה למפקד מדור-תותחנות בבית-הספר לשריון. באותה עת נולדה בתו הבכורה – דלית. במלחמת יום-הכיפורים נלחם עודד כמג"ד בדרגת רס"נ ופקד על כוח של כ30- טנקים, שהיה פרוס על גזרה של עשרות קילומטרים. ידידו, סא"ל ברק, מספר: "מן הדיווחים שלו במכשיר-הקשר הסתבר כי היה במגע עם עוצמות-ענק של טנקים כשלרשותו טנקים בודדים בלבד ששרדו, לאחר שרוב המפקדים נפלו בשעות הראשונות לקרב. עודד ניהל את אחד הקרבות הקשים ביותר ברמת-הגולן". ביום השני למלחמה הצליח עודד לחלץ חיילי חי"ר, שהיו בכמה מוצבים וריכז את כוח הטנקים בתל-פארס, שם מנע, במשך כל שעות-היום, מהסורים לכבוש את התל. הניסיון של הסורים להנחית במקום חמישה מסוקים נכשל, אחרי שחייליו של עודד הפילו במקלעי הטנקים שני מסוקים. בלילה נחלץ עם שיירה של 12 טנקים מהתל, ובדרך מסוכנת, בה נתקל שלוש פעמים במארבים הסוריים, הצליח להגיע עם הכוח לאזור הירדן. עודד המשיך להילחם בקרבות עם יחידות עירקיות וירדניות בגזרה הדרומית. ביום הפסקת האש נולד בנו – אמיר, והוא קיבל את ההודעה על-כך במכשיר הקשר בטנק. ארבעה ימים אחרי-כן נפצע קשה ונכוה בכל-גופו, כשהג'יפ שנסע בו עלה על מוקש. בטכס ברית-המילה של בנו, שנערך בעת ההחלמה בבית-החולים, הועלה עודד לדרגת סגן- אלוף. לאחר משך-החלמה ממושך חזר לחילו, והוטל עליו לרכז את לקחי המלחמה של הגיס. בעקבות מצבו הפיסי יצא לשנת-לימודים באוניברסיטת בר-אילן, בפקולטה למדעי המדינה. בפרק-זמן זה הרבה לשהות בבית ולהשרות אוירה חמה ונעימה. הוא אהב להתמסר לביתו, לילדיו ולעבודת הכפיים. משפחתו וחבריו ראוהו בראש-וראשונה איש- משפחה ולא קצין טיפוסי. כעבור שנה נתבקש עודד, על-ידי מפקד גיסות השריון, לשוב לשירות כסגן-מפקד-חטיבת- שריון בסיני. הוא קיבל את ההצעה בהתלהבות ונרתם לתפקידו במרץ מחודש. ביום כ"ה בשבט תשל"ו (27.1.1976) נפל עודד בסיני בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין הצבאי שבנתניה. השאיר אחריו אישה, בת, בן ואם. אמו הקימה קרן-מלגות לזכרו, המעניקה מדי שנה פרס לתלמיד המצטיין במחלקה למדעי המדינה שבאוניברסיטת בר-אילן. במקום בו נפל בסיני הוקמה אנדרטה לזכרו, המתארת לוחם פצוע שב לשירות.