בן רות ואדי, נולד ביום י"ד בכסלו תשי"ט (26.11.1958) בקיבוץ עינת. כשהיה בן עשרה חודשים עקר עוזי יחד עם אמו ואחיו לקיבוץ חמדיה, ושם גדל ולמד בבית-הספר היסודי עד לכיתה ה'. אחר-כך הוא עבר עם אמו למושב רגבה, וסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי האזורי. הוא המשיך ולמד בבית-הספר התיכון "סולם צור", במגמה הריאלית, וסיים את לימודיו במגמה הביולוגית בבית-הספר התיכון "נוה איתן". עוזי היה ילד טוב, שקט וממושמע, ואף שהמעבר מקיבוץ חמדיה לרגבה היה קשה לו, התרגל למקום החדש ובהדרגה תפס את מקומו בקבוצת הילדים במושב. מורתו בבית-הספר היסודי מספרת על עוזי שהיה ילד מיוחד מאוד: "עוזי היה תלמיד מקשיב, טוב, נבון ורגיש. לא הייתה זו רגישות אנוכית, אלא רגישות לאחרים; הוא הקשיב לאחרים, הבין את הזולת והיה אהוב על כל ילדי הכיתה. איני זוכרת אפילו מקרה אחד של מריבה בינו לבין חבריו לכיתה". בלימודים לא השקיע עוזי מאמצים מיוחדים. את רוב זמנו הוא הקדיש לתחביבים, כמו: נגינה בגיטרה, ולבילויים עם חבריו כמו: משחקי כדורגל וכדורסל וברכיבה על אופניים. לפני בחינות הבגרות הוא "נעלם מהשטח", הסתגר בחדרו שעות ארוכות ולמד. התוצאות לא איחרו לבוא – הוא עמד בכל הבחינות בהצטיינות. מצד אחד היה עוזי חברותי, עליז, שובב, צחקן ופעלתן ומצד אחר מסודר, חרוץ, אחראי, איכפתי ומעמיק לחשוב. תכונות אלו בלטו בכל עיסוק שבחר לו ובכל תפקיד שהוטל עליו. לאחר סיום לימודיו בבית-הספר התיכון עשה עוזי שנה אחת כמדריך בקן "בורוכוב" של תנועת "הנוער העובד והלומד" בגבעתיים. חבריו וחניכיו סיפרו, שהוא היה מלא חדוות חיים, אך גם חדור ביטחון-עצמי ותחושת אחריות. הם ציינו, שהוא היה מנהיג מלידה והשתלב במהירות בקן ואף בפעילות המחוז, עד שהיה ליד ימינו של רכז המחוז. התנועה הפכה לו לבית שני וחניכיו, שהרגישו בכך, אהבו והעריצו אותו. עוזי נהנה מההדרכה ואף הבטיח למקורביו, שישוב לתנועת הנוער לאחר שיסיים את השירות. במהלך שנת ההדרכה בגבעתיים חידש עוזי את קשריו עם אחיו הבוגר דודי, והשניים התקרבו מאוד זה אל זה. בתחילת נובמבר 1978 גויס עוזי לצה"ל והוצב בחיל-השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מקצועי, הוא הוצב לגדוד שריון בתפקיד נהג טנק. באותה עת, נפצע אחיו הבכור בזמן אימונים ומת מפצעיו. כבן למשפחה שכולה הוחלט בצה"ל להעביר את עוזי ליחידה עורפית, אך הוא התעקש ושכנע את הוריו לחתום על טופס התנדבות לשירות ביחידה קרבית. במשך שירותו השתלם עוזי בקורס מפקדי טנקים ובקורס לקציני שריון ומילא תפקידים שונים, ובהם גם תפקידי הדרכה. בחוות-הדעת של מפקדיו עליו צוין עוזי תמיד כקצין מעולה, אחראי ובעל כושר מנהיגות. לאחר שסיים את תקופת השירות הסדיר, הוא התנדב לשירות קבע ושימש כמפקד של מחלקת טנקים. חבריו ופקודיו סיפרו בשבחו: "עוזי, כדרכו, בצורה חביבה, עם צחוק בעיניים ובעבודה יסודית, הקים מחלקה לתפארת והטנק שלו שימש דוגמה לפלוגה כולה. הוא דרש מעצמו יותר ממה שדרש מחייליו;" "את היחסים בצוות פיתח בקלילות, בשעות רבות של טיפולים, אימונים ושיחות, שלא תמיד נסבו סביב צבא וטנקים. הוא השקיע שעות בחבר'ה שלא כל-כך רצו ללמוד את העבודה וכמעט שלא העניש את חייליו, אבל כשאמר משהו לא היו ערעורים או ויכוחים". עוזי דרש מחייליו משמעת, סדר ומקצועיות ובהתנהגותו שימש להם דוגמה. הוא השתתף איתם בטיפול בטנקים ואף בעבודות גננות בגינה, שהקימו בשטח הבסיס. הוא ידע לשמור על מעמדו כמפקד, ועם זאת להיות חבר לחייליו, לסייע ולייעץ להם, והם גמלו לו בביטחון ובאמון שנתנו בו. לאחר שסיים את תפקידו כמפקד מחלקה, השתלם עוזי בקורס מ"פים ואחר-כך שב אל הפלוגה, כדי להחליף את המפקד שנפצע. כעבור יומיים התקיים תרגיל גדודי. לחבריו אמר שלא בדרך זו רצה לזכות בפיקוד על הפלוגה, אך בתום התרגיל, שנערך בתנאים קשים מאוד, שיבח אותו מפקד האוגדה והסמיך אותו לתפקיד מ"פ. כשבועיים לאחר התרגיל, פרצה מלחמת שלום הגליל. חייליו נזכרים שעבר בין הטנקים, שאל לשלומם, ובהומור האופייני לו התבדח איתם כדי להעלות את המורל לכולם. ביום השני ללחימה, נעה הפלוגה בשטח הררי ועברה ליד כפר שעל בתיו הונפו דגלים לבנים. לפתע הודיעו בקשר שיורים מכיוון הכפר. עוזי ביקש לזהות את מקור הירי כדי להשתיקו, אך כעבור שניות ספורות נתקבלה בקשר ההודעה שהוא נורה בראשו. ביום ט"ז בסיוון תשמ"ב (7.6.1982) נפל עוזי בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין ברגבה. הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו הישיר: "לכתוב מכתב על עוזי כאדם, כמפקד שאיננו, קשה, בלתי נתפס. הכרתי אותו כשחזר מקורס מ"פים לגדוד ומיד הבחנתי באדם שאני יכול לסמוך עליו, אדם שאפשר להטיל על כתפיו הצעירות להיות אב לכ50- חיילים צעירים מעט ממנו. ואכן זאת עשיתי. אנחנו, לוחמי הגדוד, איתכם. זכרו זאת לתמיד". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה דברי מורים, חברים, מפקדים, חיילים ובני משפחה על דמותו המיוחדת. בעיתונים פורסמו רשימות על אישיותו ועל פועלו.
