ארדיטי, גילעד

בנם הבכור של דורה ומשה. נולד ביום י"ז באב תשכ"ח (11.8.1968) בבאר שבע. אח של ניר ואייל. גילעד למד והתחנך בבית הספר היסודי "תלמים" עד כיתה ו' והמשיך בבית הספר היסודי "גבים" עד כיתה ח'. בתיכון "מקיף ו'" למד במגמת חשמל. בשנת 1986, לאחר שתים-עשרה שנות לימוד, התגייס גילעד לצה"ל ושירת בתפקיד חַמָש מטוסי כפיר בחיל האוויר. עם סיום שלוש שנות שירות חובה הוצע לו להתגייס לשירות קבע. גילעד נעתר לבקשה ושירת שנה וחצי כסמל ראשון בקבע. במהלך שירותו הצבאי התמודד אביו של גילעד, משה, עם מחלת הסרטן. ב-23 ביוני 1988 נפטר האב. עם שחרורו בשנת 1991 נסע גילעד לטייל במדינות אירופה, ובשובו התגייס למשטרת ישראל. ב-24 בינואר 1992 סיים קורס שוטרים ונבחר לחניך המצטיין של המחלקה. הוא קודם לדרגת סמ"ש (סמל שני), שובץ ביחידת ההוצאה לפועל, ושירת בה ארבע שנים. ב-18 במאי 1995 סיים השתלמות סייר בוחן. לאחר מכן עבר לאגף התנועה ושירת כסייר תנועה. כעבור חמישה חודשים השלים בהצלחה קורס סמלים. גילעד לא קפא על שמריו, ב-26 במרס 1998 הוכשר בקורס בוחני רכב וחוקרי תאונות דרכים והוענקה לו תעודת הצטיינות; כעבור שבעה חודשים השתתף בקורס בוחני תנועה, ושוב נשא בתואר מצטיין. הוא קודם בדרגה והחל בתפקידו החדש – בוחן תנועה בבאר שבע. בשנת 1992 הכיר גילעד את ענת ולאחר שנתיים של חברות, ב-1 ביוני 1994 באו השניים בברית הנישואין. ב-1996 נולדה בִּתם הבכורה מורן ובשנת 1999 נולד בנם עומר.גילעד אהב מאוד בעלי חיים ובעיקר כלבים. בילדותו גידל כלבי רחוב עזובים, טיפח אותם ודאג לכל מחסורם. אף במהלך לימודיו בתיכון, במסגרת מחויבות אישית, התנדב באגודת "צער בעלי חיים". לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי גידל כלבים בביתו. הכלב האחרון שזכה לטיפולו המסור היה מסוג בוקסר, גילעד העניק לו את השם סימבה. השניים נקשרו ממבט ראשון וגילעד היה גאה בו כמו בבנו. בשעות הפנאי רכב על אופניו וטייל ברחבי הארץ. בזכות תחביב הרכיבה למד להכיר את שבילי הנגב והתאהב באזור. ואולם תחביבו העיקרי היה שיפוץ מכוניות ואופנועים שרכש. הוא השקיע בהם מזמנו, מכספו וממרצו, וכשרכב על האופנועים ששיפץ, חש עצמאי ומשוחרר. כחצי שנה לפני מותו החל גילעד קורס נהגי אמבולנס במסגרת התנדבותו ב"מגן דוד אדום" (מד"א). הוא ביצע מגוון תפקידים במד"א ושאף להרחיב את ידיעותיו בנושא. בקורס זכה להערכה רבה מצד עובדי מד"א, עמיתיו; הם כבר הכירוהו מן הימים שגילעד הדריכם ולימדם במסגרת תפקידיו במשטרה. בחודש מאי 2006 עבר גילעד לתחנת ערד ומונה לראש משרד תנועה.רס"ב (רב-סמל בכיר) גילעד ארדיטי נפל בעת שירותו ביום י"ב בסיוון תשס"ו (8.7.2006), בן שלושים ושמונה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו אישה, שני בנים, אם ושני אחים. גילעד שימש משענת לאימו, וגם היא בעבורו. אימו ספדה לו: "גילעד, גילי שלי! … תודה על הכול. על שהפכת אותי לאימא, ואיתך ידעתי טעם של עוד. תודה על הימים הנפלאים שהיו לנו עם צחוקים חופשיים. תודה על הדאגה והתמיכה בזמנים הרעים. תודה על ההרגשה האין סופית של גאווה שניפחה לי את החזה כל פעם שראיתי אותך מגיע הביתה, מפתח את משפחתך, בונה את ביתך. תודה ענקית על מורן ועומר שהם ההמשך שלך. אתה אולי העדפת את מדי הבוחנים הכחולים, אבל אני אישית התמלאתי אושר וגבהתי בכמה סנטימטרים בכל פעם שראיתי אותך במדי א' ושמך מתנוסס על החולצה המגוהצת כמו חדשה וכל הסמלים עליה. הרי לא פעם אמרתי ששלוש יצירות פאר יצרנו, אבל כל אחד מכם הוא האחד והיחיד ואין שני לו. … לו ידעת כמה אני גאה בך בן שלי, כמה אני אוהבת אותך, כמה אני מתגעגעת אליך, כמה אתה חסר לנו וכמה קשה לכולנו בלעדיך, ורק חודש עבר! גילעד – שמחה לעד רציתי. רוצה להבטיח לך שנעשה את המירב בצורה הכי טובה שנדע לעשות, כמו שאתה ביצעת כל משימה, אפילו שקשה להגיע לרמות הביצוע שלך. אנחנו ננסה לשמור על הקיים בשבילך. היה שלום בן יקר! שרק תמצא שלווה ומנוחה. חבק את אבא, את הסבים, יחד תעזרו לנו בשמירה, כי לבד אנחנו כאן לא יכולים. שלום לך מופסה, מלך האריות שלי, ואל תדאג, סימבה בידיים טובות." באזכרה במלאות אחד-עשר חודשים למותו סיפרה אימו: "חסר הצחוק שלך, הספונטניות, הידיים שלך, העצות ששלפת כך סתם. הגב הרחב ואיתו הכוח. ולמרבה הפלא – גם רגעי הכעס שלך. אתה חסר כמו שלא תיארת לעצמך אף פעם, בן יקר שלי. … במהלך הכנות לחג הפסח, שהפך לזיכרון של פסח אחרון שבילינו ביחד. כמה היית מאושר באותו יום! איך חלמת לחגוג בבית שלך וזכית! איך צחקת, איך פיזרת מתנות. איך חיבקת את רותם, באיזו רכות! גיל-גיל שלי, ואני עדיין עם החלום שלי, מצפה שתקום ותגיד – טעות, אני פה! אבל זה רק חלום … גילינקה." ניר אחיו כתב ונפרד: "גילי אחי, אחי הגדול, אחי היקר. אני לא מצליח לתפוס מה בעצם קרה פה. אני בהזיה של ארבעים ושמונה שעות שתימשך עוד ועוד. אני נזכר בך לפני ארבעה חודשים, כשהיית הסנדק של רותם. אני נזכר באושר שהיה לך כשבישרתי לך שאתה הסנדק והאושר שהיה לך כשישבת על הכיסא וקיבלת את רותם לידיים שלך. רק שתדע שאין מאושר ממני שאתה, דווקא אתה, היית הסנדק שלו. אבל עכשיו יש לך תפקיד גדול יותר. אתה הסנדק של כולם. מלמעלה, יחד עם אבא, דאג לכולם. מצא לך מנוחה, בליבנו תמיד תהיה. לעד, לעולם. ואני יכול להבטיח לך שענת, מורן ועומר, להם אני אדאג לכל דבר. כי הם זה אתה, ואותם ואותך אני אוהב. אתה כבר כל כך חסר לי אחי." באזכרה ספד לו ניר: "לפעמים נראה לי שחלפו שנים רבות, אחד-עשר החודשים האלו הם סיוט מתמשך, השגרה כביכול ממשיכה אבל רק כביכול. יש ריק גדול ויש מחשבות ושאלות ובעיקר יש געגועים עזים. געגועים לנוכחות שלך, לשטויות שלך וכן גם לעצבים שלך. כי כזה היית – איש ישר שהאמין בדרכו והלך איתה עד הסוף, גם אם שילמת על כך מחיר." "גילי היקר, היום אנחנו כאן נאספים שוב סביבך ומציינים שנתיים," אמר ניר בכאב, "שנתיים של מחשבות, תהיות, של דיבור בלי סוף איתך, של אהבה גדולה ובעיקר געגוע שלובש צורות שונות: פעם למאורע מסוים, פעם לסיטואציה מסוימת ופעם להבנה שזה לעד. רק לפני חמישה ימים ערכנו אזכרה לציון עשרים שנה לאבא והסמיכות בין האזכרות כל כך קשה … אתה בולט בהיעדרותך." "גילעד, גילי שלנו. תראה איזה מפגש ארגנת," הוסיפו הדודים ציפי ושלום, "מפגש עצוב וכואב. מפגש של פרידה ממך שלא נתפס במחשבות שלנו שאיבדנו אותך לעולמים. … היושר בחייך המקצועיים והפרטיים היה ללא פשרות. היית מוכן לשלם כל מחיר כשחשבת שאתה צודק. … השארת משפחה שטיפחת לתפארת. הם לא ישכחו אותך לעולם. הם יכולים להיות גאים במורשת שהנחלת, בבית שבנית ובכל מה שנגעת." מפקד המחוז תיאר את תפקודו של גילעד במשטרה וספד לו: "גילעד איננו. הריק שהותיר אחריו כבד … חמש-עשרה שנה בדיוק שירת גילעד במשטרת ישראל, כולן בתחומי מרחב נגב: בתחילת שירותו בהוצאה לפועל ואת מירב השנים הקדיש ללוחמה בתאונות הדרכים ושימש כסייר תנועה, בוחן תנועה ולאחרונה כראש משרד תנועה בתחנה ערד. בכל התפקידים הפגין מקצועיות רבה שזיכתה אותו בתעודות הצטיינות ממפקדיו. הבשורה על דבר מותו הכתה בהלם את חבריו לתחנה ולשירות. כולם מבכים את לכתו ושבים ומזכירים את נועם הליכותיו, אדיבותו ואופיו הנערץ. ענת, את נותרת לשאת בנטל התא המשפחתי הקטן ולהמשיך ולגדל את מורן ועומר הקטנים. הרבה שאלות תישאלנה ואת תזדקקי לאורך רוח רב וסבלנות אין קץ במענה על שאלות, היום ולאורך כל הדרך, ברגעים הקשים וברגעי השמחה." באתר האינטרנט "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל, מחוז דרום, מובאים דברים לזכרו של גילעד ארדיטי.