ארגוב, נחמיה

בן יהושע-חיים וצפורה. נולד ביום ד' בטבת תרע"ב (2.12.1914) בריגה שבלטביה, ובאוירת-ביתו, שהיתה דתית-לאומית, עוצבה דמותו. אביו, מחסידי-חב"ד וחבר נלהב של תנועת "המזרחי", ניהל בית-ספר יסודי, בו למד נחמיה; האב, שהיה תלמיד-חכם ומשכיל, נתן ידו ליסודה של הגמנסיה "תושיה", ניהל אותה ואף לימד בה. נחמיה סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון זה; בבית עצמו ספג אל קרבו את הזיקה לארץ-ישראל ולשפה העברית. אולם גדולה מזו היתה השפעתה של תנועת "השומר-הצעיר" (הכוונה לתנועה הרוסית, שנקראה לאחר-מכן "השומר-הצעיר – נצ"ח", לאמור: נוער צופי חלוצי). תנועה זאת, שראשיתה היתה תנועת-נוער צופית מובהקת, בהתחלה כחלק מארגון-הצופים הלטבי ואחר-כך כמסגרת תנועתית עצמאית בשם "בר-כוכבא", פנתה בהשפעת שליחיה של התנועה השומרית מססס"ר לאפיקי ההגשמה החלוצית תוך מיזוג מנהגיה ואורח-חייה של התנועה הצופית עם ערכיה החינוכיים של החלוציות המגשימה. נחמיה היה פעיל ביותר בתנועה זו וגילה נאמנות רבה לה ולפעלה. בשנת 1935 יצא נחמיה את ביתו ועלה לארץ ושוב לא ראה איש מבני-ביתו עד עבור שנים – אחרי מלחמת-העולם השניה, בעלות אחיו דויד, נצר אחרון למשפחת נימיוטין שנספתה כולה (במרוצת השנים החליף נחמיה את שם-משפחתו ב"ארגוב"). מייד לעלותו הצטרף לשורות ה"הגנה". הוא היה בין מייסדי קיבוץ עין-גב ומחבריו הפעילים והבולטים. בשנת 1940, בעזבו את הקיבוץ, עבר לחיפה, ואחרי עסקו בעבודות שונות הגיע לתחום העיקרי של פעולות-חייו – ה"הגנה" והמשכה בצה"ל. תחילה מונה לקצין-הסברה של ה"הגנה" בחיפה וכעבור זמן-מה לשלישו של מפקד-העיר. מכאן הועבר לשמש כשלישו של יעקב דורי (דוסטרובסקי דאז), שכיהן כראש המטה הכללי של ה"הגנה", ולאחר-מכן של ישראל גלילי ושל יצחק שדה. עם קום המדינה נתמנה לשלישו הצבאי של ראש-הממשלה ושר-הבטחון דאז, דויד בן-גוריון; ובינואר 1950 נעשה למזכירו הצבאי. בראשית 1952 עבר קורס מג"דים ומח"טים, ובסוף 1954 – ראשית 1955 עבר קורס-צניחה, יחד עם מפקדי-צבא בכירים. בשוב בן-גוריון לתפקידו בממשלה בשנת 1955 חזר גם נחמיה לכנו והמשיך בעבודתו עמו מתוך אהבה בלי מצרים ומסירות ללא גבול. הוא גדל עם תפקידו והגיע בשירותו לדרגת אלוף-משנה. מטבעו עניו היה ומצניע-לכת ועם כל קפדנותו בעניינים רשמיים היה מפעם בו לב רגיש וחם ביחסיו עם בני-אדם. קסמו האישי חיבבהו על כל יודעיו. בתקופה זו באה לידי ביטוי אחת מתכונות-נפשו האצילות ביותר: הוא היה איש מעורה בציבור ובכל זאת היה לעתים בודד לנפשו ורק ידידיו הקרובים ביותר ידעו על כך. נחמיה מעולם לא גילה זאת ברבים: עם הציבור כולו שמחת שחת-הישגים והריע תרועות-גיל ואילו את יסורי-הנפש שמר לעצמו. ביום ח' במרחשון תשי"ח (2.11.1957) נפטר – והידיעה על מותו זעזעה את הציבור כולו ואת ידידיו המרובים ברחבי-הארץ. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול, כשהמוני רעים ואוהבים הולכים קודרים ואבלים אחרי מיטתו. רק אחד מאוהביו הגדולים לא היה בין המלווים – הלא הוא ראש-הממשלה, שנמצא אז בבית-החולים בירושלים (אחרי שהוטלה פצצה בכנסת). כעבור שבועיים בערך, ביום 18 בנובמבר 1957, בהופיע ראש-הממשלה בכנסת בפעם הראשונה לאחר המקרה, אמר דברי-הערכה נלבבים על נחמיה אהובו. בפברואר 1958 נפתח בחולון מועדון לדור הצעיר של מפלגת פועלי ארץ-ישראל הנושא את שמו של נחמיה ז"ל. במלאת שנה למותו הוציאו ידידיו קובץ הכולל מעזבונו (אגרות ופרקי-יומן), נוסף על דברי הערכה וזכרון. כן הוקם בכפר-בלום מפעל-זכרון מרכזי גדול (הכולל חדר-עיון, אולם-ספורט, מגרש-טניס ובריכת-שחיה אולימפית) בשם "יד נחמיה".