ארבל (אקוס), יעקב (“יענקלה”)

בן פליכס ואלגרין. נולד ביום כ"ט בניסן תרצ"ד (14.4.1934) בטוניס אשר בטוניסיה. משחר ילדותו, כבן מבוגר למשפחה ברוכת ילדים, היה עוזר להוריו בעבודתם ובגידול הילדים הקטנים ממנו במשפחה. הצטרף לתנועת "הצופים" ובזכות עליזותו וחיותו היה הרוח החיה בקבוצתו. יעקב התכונן לעלות ארצה במסגרת "עליית הנוער" ולכן יצא מטוניסיה עם קבוצת "הצופים" ובא לצרפת. שם שהה כשנה ב"בית הנוער" ובשנת 1949 הגיע לחופי הארץ. עם עלותו הלך יעקב ישר אל ההתיישבות העובדת. שני העולמות האלה, ארץ מוצאו וההתיישבות העובדת בארץ, הטביעו את חותמם עליו ויצרו בו מזיגה של נימוסים, מורשת אבות ועדינות מזה ואהבה לעבודה חקלאית מזה. הוא הצטרף לגרעין של "עליית הנוער", שיצא להכשרה בכפר מונאש. כשנה למד במשק ועבד בו. בראשית שנת 1951 הצטרף להוריו, שעלו אחריו והתיישבו במושב ינוב. במשק של הוריו התמסר לעבודה בהתלהבות רבה. יעקב דאג שלא יחסר לאחיו הצעירים כל אשר חסר לו בילדותו וראה חובה לעשות ככל יכלתו כדי לעזור להם בלימודיהם בבית הספר היסודי בינוב. באותה תקופה המשיך אף הוא ללמוד. הוא יצא לקורס להשכלה ב"בית ברל" למשך שנה אחת, כי תמיד שאף להרחיב את השכלתו. לאחר שסיים את הקורס כחניך מצטיין חזר לביתו לעבוד במשק. את שעות הפנאי שלו הקדיש לנוער בינוב. לא הייתה פעולה תרבותית במושב שלא נעשתה בהשראתו, או בהשתתפותו. אך הפעולה בינוב לא סיפקה אותו והוא יצא, כמו יתר בני המושבים הוותיקים, להדריך עולים חדשים במושב כפר אוריה אשר בפרוזדור ירושלים. אף שהיה צעיר מאוד באותה תקופה רכש את אמונם של המתיישבים וידע לסייע להם רבות. כבן עדות המזרח הבין לרוחם וידע לגשר בינם לבין שאר המדריכים שעבדו בכפר. בשנת 1959 גמר אומר בליבו לרכוש משק בכפר אוריה ולהיות מתיישב מן המניין. אותה שנה גם נשא אישה והקים בית בישראל. אולם כמיהתו לעמק חפר, אשר בו גדל, הייתה רבה ובשנת 1962 עזב את כפר אוריה והצטרף לכפר מונאש, המקום אשר בו עשה את ראשית דרכו בארץ. כמנהגו תמיד, השקיע במשק שרכש את כל מעייניו ומרצו, לא נרתע מכל עבודה קשה וטיפח את משקו ביסודיות. יעקב לא נהג ללכת בתלם. הוא נטה להתמודד עם החדש והמיוחד. גם בכפר אוריה וגם בכפר מונאש טיפח ענף שלא היה מקובל כל כך באזור. בשני המקומות הקים את ענף הדיר, אשר היה חלום חייו. אין זאת כי חיק הטבע, המרעה והחיים הנולדיםמחדש עם כל המלטה, גרמו לו סיפוק ואושר. עוד מילדותו היה מרבה לדבר על דיר ועל כבשים. מדי דברו על אלה היה מקסים את שומעיו ומרתק אותם בסיפורי חוויותיו. מטבעו אוהב עבודה היה. מעולם לא התלונן על עייפות ועל קשיים בעבודה, וכולו היה התרוממות הרוח עת יצא עם כבשיו בבוקר למרעה. דומה היה לאם המובילה לראשונה את בנה לבית הספר. להמלטות ציפה בקוצר רוח ולא היה קץ לשמחתו ולאשרו כאשר נוסף למשקו יצור חי. כשהמליטה הכבשה בשלום היו פניו קורנות מאושר – וזה היה שכרו מכל עמלו. איילת, בתו הקטנה בת השש, סיפרה שהיה להם טלה חלש בגופו ואבא קנה לה מוצץ כדי שתניק אותו מהבקבוק. יעקב היה איש טוב לב ומכבד כל אדם, וכשם שאהב בעלי חיים תמימים כן אהב את כל הבריות. אך הצטיין בחיבה לא רק לבני משפחתו, אלא גם לחבריו ונהג בהם כנות וריעות. עליו אפשר לומר, שהוא קיים את המצווה "ואהבת לרעך כמוך" כלשונה וכרוחה. הוא היה מכניס אורחים מאין כמוהו והשמחה הייתה שרויה במעונו. יעקב אהב את החיים, היה אופטימיסט ובעל חוש הומור נפלא. פתאום היה נותן קולו בשיר ואפילו יוצא בריקוד וסוחף את כל הילדים לרקוד עמו. בגלל סיבות משפחתיות לא גויס לשירות סדיר; הוא השלים טירונות בלבד ולאחריה הוצב לשירות מילואים. מדי פעם היה נקרא לשירות מילואים, וחבריו מאותן תקופות מספרים עליו זכרונות נעימים. היטב הם זוכרים את ימי שלהי כסלו, כאשר בירך בקולו הערב על נרות חנוכה וארגן שירה בציבור. בראשית מאי 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל. ביום ג' באייר תש"ל (9.5.1970), מת מפצעים, אשר נפצע בעת מילוי תפקידו בבקעת הירדן. הניח אישה ושלושה ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בכפר מונאש. מפקד המחוז כתב לרעייתו מכתב תנחומים ובין השאר כתב לה: "שפתי דלה מהביע את הצער והכאב על בעל נעוריך שנפל ואבי ילדיך אשר לא ישוב עוד. דרך ארוכה ויפה עשה יעקב, מטוניס שבגולה ועד לנפילתו על גבול הירדן. צר לי כי נגדע בטרם עת".