בתם של ז'קלין וביתן. אסתר נולדה ברמלה ביום י"ד באדר תשט"ו (8.3.1955). גדלה במשפחה בת שבעה ילדים, אחות למאיר, ישי, איבט, עליזה, ניסים וישראל. האב ביתן פרנס בכבוד את משפחתו בעבודה בבניין, והאם ז'קלין עבדה במשק בית ובעיקר ניהלה את הבית והילדים, כשאת רוב זמנה נאלצה להקדיש לאח ניסים שחלה בפוליו בהיותו בן שש. אתי – כך קראו הכול לאסתר – למדה ברמלה, עיר מגוריה, בבית ספר יסודי דתי ובתיכון לבנות. היא הייתה צעירה שקטה ואהובה על כל משפחתה וסובביה, וגם בבית הספר הכירוה כתלמידה שקטה וחרוצה. אתי גדלה בבית דתי, והאפשרות שהיא התגייס לצבא כלל לא נלקחה בחשבון על ידי בני משפחתה, אך בסיום לימודיה בתיכון החליטה אתי להפתעת הכול לשבור את המוסכמות ולהתגייס לצה"ל. אתי התגייסה ביום 10.6.1973 ושובצה לחיל התחזוקה (לוגיסטיקה). כארבעה חודשים לאחר גיוסה פרצה מלחמת יום הכיפורים, במהלכה היא שירתה בשארם א-שייח. אחרי המלחמה עברה לבסיס פיקוד העורף ברמלה, שם שירתה אתי כעשר שנים: בסיום שירות החובה היא החלה שירות קבע במחלקת רישום מחסנים. זמן קצר לאחר שהחלה את שירות הקבע פגשה אתי את מוטי ארביב, לימים בעלה. הוא מספר: "באחד מביקוריה בשארם א-שייח פגשתי אותה בעלייה למטוס. חיילת שקטה וצנועה. ידעתי מראש שהיא לא משרתת במקום אז התחלתי לשאול שאלות ולהתעניין בחיים שלה. במקום ללכת לחתונה של חבר נשארתי אצלה. באוקטובר 1977 התחתנו בגיל עשרים ושתיים, מתוך אהבה אמיתית וללא שום אמצעים כספיים מצד שני הצדדים. ידענו שהאהבה תנצח את כל המכשולים". בני הזוג הקימו את ביתם בראשון לציון. בכורם חיים נולד בדצמבר 1978, קרן נולדה במרס 1984 ונתנאל נולד במאי 1990. "משפחה נורמלית, זוג הורים פלוס שלושה ילדים", כותב מוטי, "מגדלים אותם בנחת ובאושר". בשנת 1984 עברה אתי לשרת במרכז מזון, ברכש ותיעוד של מצרכי מזון. במהלך שירותה היא עברה בהצלחה קורסים שונים, ביניהם קורס טכנאות תעשייה וניהול בבית הספר לתחזוקה, שקידמו אותה לתפקידים בכירים. בשנת 1991 קיבלה אתי תעודת נגד תחזוקה מצטיין, ובמהלך השנים הוענקו לה עוד תעודות הוקרה. עם השנים היא קודמה לדרגת רב-סמל בכיר. את כל שירותה אתי שירתה במרכז המזון במגוון תפקידים. תפקידה האחרון היה ראש מדור רכש ולוגיסטיקה במרכז מזון, מי שאחראי בין היתר על רכש מוצרים בסיסיים לסלי המזון החייליים. היא נחשבה לברת סמכא במערכת המיחשוב וההקצאות לבסיסים, ועבדה עם בסיסי המזון הפזורים בכל הארץ. באופן מיוחד אתי דאגה לחיילים הקרביים, למזון משופר ולהקצאה מוגברת, באומרה שהם אלו שמחזיקים את הצבא ואת הקו מול האויב. היא תמיד נאבקה לספק להם מוצרים טריים ובשפע, ויחידות אלה הכירו את יעילותה והוקירו אותה. אחרי שאתי הגשימה את החלום של הקמת משפחה ובניית קריירה בשירות הצבאי, החלה אתי לטווח חלומות נוספים: לימודי תואר באוניברסיטה והחלום הבורגני של בית פרטי. את החלום הראשון הגשימה. במקביל לבנה הצעיר כשנתנאל החל כיתה א' והיא התחילה בלימודים אקדמיים, לימודי תואר ראשון במנהל עסקים. שנה אחר כך החלו אתי ובעלה לממש את החלום השני, כשקנו חלקת אדמה לבנייה עצמית בראשון לציון. בחודש יולי 1999 החלה אתי להרגיש תשישות וכאבי ראש יומיומיים. רק אחרי הפצרות רבות של בעלה – שכן היא שנאה רופאים ובדיקות – ניגשה אתי להיבדק. תוצאות הבדיקה הראו שלאתי יש גידול סרטני במוח שיצר לה בצקות. מספר בעלה מוטי: "גילוי זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר. אתי הייתה הבחורה האחרונה שצריכה לקבל משהו כזה: רזה, צנועה, לא שותה משקאות חריפים, לא מעשנת, לוקחת את החיים הכי בסבבה, לא לחוצה". בסוף חודש אוגוסט 1999, שבוע אחרי הגילוי, עברה אתי ניתוח מוח ארוך ומסובך, שבסופו אמנם הגידול הוצא ברובו, אך כושר הדיבור שלה והתפקוד ביד ימין נפגעו. אחרי כחודשיים התאוששה אתי לרמה שאפשרה התחלת טיפולי הקרנות בראש ובבית החזה. היא עברה עשרה מחזורי טיפול, והחלה בטיפול כימותרפיה. באותה תקופה כתבה לעצמה אתי משאלות לשנה החדשה: "שתהיה לי שנה קלה בעבודה, שאסיים את הלימודים, שכל בניין הבית יעבור בהצלחה, שהילדים יגשימו את שאיפותיהם, יתבגרו ותהיה לנו נחת מהם, והכי חשוב בריאות". במהלך התאוששותה אגרה אתי כוחות, ואחרי שקיבלה אישור להיבחן במיטה ובעל פה השלימה בהצלחה את המבחן האקדמי האחרון, בעקבותיו הוענק לה תואר ראשון במינהל עסקים באוניברסיטת "דרבי" בראשון לציון. מעט אחר כך, כשבוע לפני מותה, ובשארית כוחותיה הלכה אתי לבחור את הריצוף לבית שהיא ובעלה החלו לבנות. זו הייתה צוואתה ובקשתה ממשפחתה שימשיכו את בניית הבית גם בלעדיה. טיפולי הכימותרפיה שאתי החלה בהם היו קשים מאוד, גופה הצנום לא עמד בכך ובטיפול השני בבית חולים "תל השומר" היא נפטרה. אתי נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ג' בטבת תש"ס (12.12.1999). בת ארבעים וארבע בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותירה בעל, שני בנים ובת, ארבעה אחים ושתי אחיות. בהלוויה ספדו לאתי בני משפחתה, קצינים שעבדו איתה, חיילים שהיו תחת פיקודה ושכנים. כולם סיפרו על פועלה הנרחב, על תרומתה לחברה ועל היותה אשת חיל בכל תחום. "כולנו לא שוכחים אותה לרגע", כתב בעלה מוטי, "באותו רגע חיינו השתנו מקצה לקצה: יש חיים לפני ויש חיים אחרי. זה אף פעם לא יחזור להיות כמו שהיה". בתעודת הוקרה וכבוד מטעם צה"ל נכתב: "אסתר ראתה את שירותה כשליחות ונשאה בה במסירות ובאהבה. נכונה ומסורה תמיד, הקדישה עצמה להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניה. תרומת חייה הייתה גדולה. שליחות חייה נקטעה עם מותה. צה"ל ינצור זכרה". במלאת שנה לנפילת אתי הפיקו בעלה וילדיה סרט באורך כעשרים דקות שכותרתו "קול מהשמים – תמונות מחייה של האם והרעיה האהובה השמורות בליבנו לנצח". בסרט, על רקע שירים עבריים שקטים, רצף של תמונות מתחנות חייה של אתי, החל מילדותה ונעוריה, דרכה בצבא הקבע, חייה בקרב משפחתה ומלחמתה העיקשת במחלה, שלא יכלה לה.
