אקרמן, ישראל

בן מלכה ודויד, נולד בשנת 1927 בפאלאנקה שליד מונקאץ', ברוסיה הקרפטית (אז צ'כוסלובקיה), ולמד ב"חדרים" ובבית-ספר עממי ממשלתי, ואחר-כך למד נגרות-רהיטים והוסיף להשתלם בבית-ספר מקצועי. משהוחזר האזור להונגריה סבל רבות מהחיילים ההונגריים, שהיו מכים נערים יהודיים והחליט לבקש את עתידו בארץ-ישראל. על אף הגזירות על התנועה הציונית היה הולך בשבתות למונקאץ' הסמוכה להשתתף באספות ציוניות. בשנת 1944 נשלח עם כל משפחתו לאושוויץ, הועבר עם אחיו לבוכנוואלד, הופרד מהם ונלקח לעבודת-פרך במחצבה בגרמניה. מששוחרר על-ידי הצבא האמריקני אמר לצאת מיד בנתיב ההעפלה ארצה, אך כיוון ששמע ששלושת אחיו כבר חזרו הביתה, ועל אף הסכנה שלא יורשה לצאת משם, נענה לשידולי מכרים ונסע תחילה הביתה לקחת גם את אחיו עמו. שניים מהם סירבו ונשארו תחת השלטון הסובייטי. אח אחד הצטרף אליו ובדרך רבת מכשולים והרפתקאות עברו את הונגריה ואוסטריה והגיעו להכשרת "אף-על-פי-כן ולמרות הכל" שליד מודינה באיטליה וישראל עבד שם בנגרות. בינואר 1946 העפיל לארץ עם אחיו באונייה "אנצו סירני", והם נתפסו על-ידי משחתת בריטית והובאו למחנה עתלית. אחרי השחרור משם שהה זמן-מה בחברת נוער עולה בגבעת השלושה ואחר-כך ברמת הכובש, למד ועבד ועסק בספורט. עבר לעבוד בתל- אביב והצטרף ל"הגנה". בליל השמחה לאחר החלטת עצרת האו"ם טיפס ועלה לראש עמוד-התאורה בכיכר מגן- דוד בתל-אביב ותלה שם דגל לאומי לקול תשואות ההמון החוגג, ולמחרת יצא לשמירה ולהגנה בפרברי תל-אביב. כחבר חי"ש בחטיבת "קריתי" השתתף בפעולות בכפר סלמה, אבו-כביר, יאזור, בית-החרושת "היוצק", "מצודה" ויפו. ביום י"ג באדר ב' תש"ח (24.3.1948) (תענית אסתר) היה בחופשה ובשומעו שיחידתו עומדת לפוצץ בלילה את בית- הקירור ביפו חזר לבסיסו וביקש לשתפו בפעולה. בתפקיד סמל כיתתי חיפה באש על החבלנים והם הגיעו אל המטרה, עשו את מלאכתם וחזרו בשלום, אך הוא נפגע מכדור בראשו ובחזהו ונפל. ישראל הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.