אקראי, אברהם (“בוני”)
בן דוד ותמר. נולד ביום כ"ה בתשרי תש"י (19.9.1949) בבגדד, בירת עיראק. בשנת 1951 עלתה משפחתו ארצה. למד בבית ספר יסודי בירושלים ובבית הספר "אפרר" ביפו. משנקלט בעליית הנוער, גר שנה אחת ברמת הדסה ליד טבעון. כשהיה בן 13 הגיע לקיבוץ אשדות יעקב (איחוד), דרך "עליית הנוער" ושם התחנך, במשך ארבע שנים, בחברת הנוער "ארזים". הוא היה חבר בארגוני הנוער שבקיבוץ ועסק בעבודות ציבוריות, במסגרת הקיבוץ. השתתף בצעדת ארבעת הימים והיה חובב ספורט. תוך זמן קצר קנה את לב חבריו בחברת הנוער, את לב מוריו ואת לב חברי הקיבוץ בטוב ליבו ובנכונותו לעזור לכל אדם, ביחסו הרציני לעבודה ובשאיפתו להרחיב דעת. אברהם ניחן במנהיגות טבעית והתבלט בפעילותו החברתית. הוא היה הכוח המניע והגורם להצלחה בכל מסע. במיוחד זכור הוא לחבריו מהטיולים הרבים. בשעות ההליכה הקשות והמעייפות בטיול, היה מופיע תמיד לסייע בנשיאת תרמיל כבד, להגיש מים לצמא ולעודד חבר חלש או עייף. מימיו הראשונים במשק התקשר לענף המספוא, ועבד בו בחריצות במשך כל שנות ההכשרה, עד יומו האחרון. מעולם לא הקפיד על שעות העבודה, כי עשה אותה ברצון ובהתלהבות. הוא היה בין הראשונים שעבדו על הטרקטור ושהוציאו רשיון נהיגה בו. גויס לצה"ל בשלהי יולי 1967 ושירת בכל אחד מגבולות המדינה: בתעלת סואץ, בבקעת הירדן וברמת הגולן. בגרעינו ובקרב חבריו היה ידוע כבחור אמיץ, ישר ובעל כושר הנהגה. בכל ימי שירותו בצבא נודע כחייל מסור, שביצע כהלכה את כל המשימות שהוטלו עליו. בכל חופשה היה מגיע לאשדות, לבית שבו גדל והתחנך, כדי להתחמם באוירתו, בקרב חבריו; וכל ימי שירותו חיכה לשחרור, כדי להצטרף כחבר לקיבוץ. ביום כ"ב בניסן תש"ל (28.4.1970), נפל באשדות יעקב (איחוד), בעלותו על מטען חומר נפץ. הוא הלך לפתוח ברז מים כדי להשקות את שטחי המספוא, אשר בהם טיפל באהבה ובהם השקיע את מרצו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקריית שאול. קיבוץ אשדות יעקב הוציא לזכרו חוברת הנושאת את שמו "אברהם אקראי".
