אפשטיין, ויקטור

בן שמואל ולאה. נולד ביום ז' בשבט תש"י (7.2.1950) בעיר מלבורן באוסטרליה, למשפחה יהודית בעלת תודעה לאומית עמוקה ביותר. עוד בהיותו בגיל צעיר הייתה משאת נפשו לעלות לארץ, אך כל עוד למד בבית ספר יסודי ואחר כך בבית ספר תיכון במלבורן, עיר הולדתו, לא ניתן לו הדבר. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בהיותו בן 17, הגיע לארץ. הוא גמר אומר להישאר בארץ עם חברי הגרעין ועם חבריו לתנועה ולנסות ולבנות בישראל את חייו. כיון שכה צעיר היה, נדרש זמן מה עד שחבריו התחילו להתייחס אליו כאל אחד משלהם, לאחר שנודע להם כי ויקטור כותב שירה, מצייר ומפסל, ושהוא נער אינטליגנטי ו"מבוגר" יותר מכפי שנותיו. את מחשבותיו, אהבותיו ואכזבותיו היה רושם על פיסות נייר ולעתים כתבן בחלקים הפנימיים של מעטפות. השירים אפשרו לאלה שלא הכירוהו, להיווכח איזו דמות פעילה ויוצרת היה ויקטור. הוא בא לישראל עם שאיפות לגלות, לכתוב, לעבוד וליצור ושאיפות אלו החלו לקרום עור וגידים. חברי הגרעין כולו התחבטו רבות בשאלת ההתנדבות לצה"ל. חבריו התנגדו למלחמת וייטנאם ונאבקו למען שלום גם בארצות הברית וגם באוסטרליה. אולם, ויקטור לא ראה בגיוס לצה"ל כל סתירה חסרת פתרון. "בישראל ננהג כישראלים", היה אומר, "כאן אין לנו ברירה". הוא התגייס לצה"ל בסוף יולי 1968 והתנדב לנח"ל. תחושת החופש של ויקטור הייתה נפלאה. מיום בואו לארץ ועד יומו האחרון חל בו שינוי כביר. הנער פרח באוירה הזאת ולמרות המשמעת בצבא והתנגדותו למלחמות, היה מאושר גם במדים, ואולי בייחוד בלבשו אותם, כי הוא ידע שכאן בארץ אין לו ברירה, וכי עליו ללבוש את המדים! חלומו הגדול היה לסיים את שירותו ולהמשיך ללמוד אמנות בבית הספר "בצלאל" בירושלים. חלומו השני היה לראות בעליית הוריו לארץ. אך בבואם, שוב לא היה ויקטור בחיים. ביום ב' באב תשכ"ט (17.7.1969) נפל בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ גלאון. לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת בה כלולים שירים מעזבונו – במקורם האנגלי ומקצתםבתרגום עברי.