fbpx
אפשטיין, אליהו-יצחק (“אלי”)

אפשטיין, אליהו-יצחק (“אלי”)


בן משה ורחל. נולד ביום כ"ג בכסלו תש"ז (16.12.1946) בתל אביב. הוא למד בבית הספר היסודי על שם הקליר ובמגמה הביולוגית בבית הספר התיכון העירוני "כל ישראל חברים" – שניהם בתל אביב. הוא הצטיין בלימודי המתימטיקה, הכימיה והפיסיקה והיה נער חרוץ, שקט וממושמע. מנהל בית הספר התיכון זוכר אותו כתלמיד שעשה את מלאכתו בנאמנות. הוא לא הלך בגדולות ולא רדף כבוד. צנוע היה והסתפק במועט. על אף שביכר ללמוד במגמה ביולוגית-ריאלית, קסמה לו האמנות. הוא אהב מוסיקה וציור, היה צלם חובב, ניגן באקורדיון ולמד בקונסרבטוריון במשך שלוש שנים. הוא הירבה לבקר בקונצרטים ובתערוכות. היה לו אוסף גדול של תקליטי מוסיקה קלאסית ומוסיקה מודרנית. גם בחדרו, בבסיס שבסיני, היה אוסף תמונות אמנותיות אשר ליקט מתוך כתבי עת מצויירים. לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון, הוא התקבל לעתודה האקדמית, קיבל דחיית שירות ועלה לירושלים ללמוד מיקרוביולוגיה וגנטיקה באוניברסיטה העברית. הלימודים עוררו בו עניין רב ושעות ארוכות היה מבלה במעבדות, לכן החליט להתמחות בלימודי המיקרוביולוגיה ולהמשיך בלימודים לקראת התואר השני והשלישי. חבריו העידו עליו כי היה סטודנט שקדן, וגם חבר טוב לב, המוכן לעזור לזולת. פעם הוצעה לו עבודה מדעית מעניינת במעבדה שבבית החולים בירושלים, אך הוא החליט לתת אותה לאחד מחבריו בפקולטה, שהיה זקוק לכסף. בקיץ 1967 קיבל תעודת בוגר במדעי הטבע ובהיפרדו מחבריו, מהמורים ומהמעבדות, למשך תקופת שירותו הצבאי, הבטיח לחזור ללימודים לקראת התואר "מוסמך". הוא סיים קורס מפקדי כיתות וקורס קצינים בסיסי בחופשות הקיץ, במסגרת העתודה האקדמית. הוא השתתף במלחמת ששת הימים, במערכה לשחרור ירושלים. בלילה הראשון למלחמה הוא נמנה עם כוח הסיוע וחיילי חטיבת השריון שכבשה את מוצבי הרדאר במערב ירושלים. למחרת המשיך ולחם באבו טור ובכפר השילוח והיה בין ראשוני הפורצים לירושלים העתיקה עם החטיבה הירושלמית, בשעות שלפני הצהריים באותו יום של כ"ו באייר. בקיץ 1967, כאשר התגייס לשירות הסדיר, הוא ביכר לשרת בחיל השריון, אך הוצב לחיל התותחנים. הוא סיים קורס קציני תותחנים, קיבל דרגת סגן-משנה והוצב בחזית התעלה. במשך הזמן הכיר היטב את החיל הזה ולמד להעריכו, באמרו: "זהו חיל המצריך ידע מדעי". עד מהרה עלה לדרגת סגן, שירת כמפקד סוללה וגם עבר קורס קציני תצפית קדמיים. הוא השתתף בתקריות אש עם המצרים, טיווח וניהל ביעילות את אש הסוללות של גדודו. לאחר שרכש נסיון רב וידע בקרבות ארטילריה, החל למלא תפקיד של קצין מבצעים גדודי. קצין דייקן ומוכשר היה. הוא היה משקיע עצמו בפתרון בעיות קשות של מצבים מסובכים, עבד קשה והצטיין בפעולות, ובאחת מהן אף נפצע באופן קל. פעם יעץ לו אביו לבקש העברה מסיני לתפקיד בעורף, לקראת תום שירותו הצבאי, כדי שיוכל להתכונן להמשך לימודיו באוניברסיטה, אולם אלי דחה הצעה זאת. היה מסור לפקודיו, עד כי רק לעתים רחוקות היה מגיע מחזית התעלה לחופשה בבית הוריו ברמת גן. הוא נהג לוותר על חופשות המגיעות לו לטובת עמיתיו, שהיו בעלי משפחה. פעם ויתר אפילו על חופשה בליל "הסדר" כדי שחבר שלו יגיע לביתו בצפון הרחוק ושיהא באפשרותו לחוג את "הסדר" בחיק משפחתו. הוא לא היה מספר דבר לבני משפחתו על תפקידיו ועל המשימות בהן נטל חלק, והיה מוחה את הדאגה של בני המשפחה בחיוך שעל פניו. על תקריות האש הכבדות בתעלה ועל חבריו שנפלו נודע להוריו רק לאחר מותו. ביום א' במרחשון תש"ל (13.10.1969), נפל בעת מילוי תפקידו באזור תעלת סואץ. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. בספר "נזכור", בעריכת יהודה האזרחי ובהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים, הובאה פרשת חייו ומותו

דילוג לתוכן