אפשטיין, אבנר

בן זאב ויפה. נולד ביום כ"א בסיון תש"ד (12.6.1944) בירושלים. הוריו היו יוצאי פולין ולזכר זקניו (של הנולד) שניספו בשואה, קראו לו "אבנר" וכוונתם היתה: נר לאבות. את שנות חייו הראשונות בילה בשכונת נחלאות בעיר ובהגיעו לגיל הלימודים למד בבית הספר היסודי "בית הילד". אחרי שסיים את לימודיו בו למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בבית הכרם – ואת תעודת הבגרות שלו קיבל במגמת המזרחנות. אבנר היה חבר ומדריך פעיל ב"התנועה המאוחדת" בסניף מרכז ירושלים. גילה נטייה מיוחדת לספורט והיה חבר ב"הפועל". גם עבודה ציבורית עניינה אותו, כפי שהוכיח בפעילותו בהסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה לאחר מכן. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון גויס לצה"ל; זה היה באוקטובר – 1962 ואת צאתו לצבא קיבל בכובד ראש. כיון שהיה חבר בגרעין "יגב" התגייס לנח"ל במסגרת גרעינו ואת תקופת השל"ת עשה בקיבוץ אפיקים. הוא נשא את נפשו לקצונה אך לא התעלם מן הקשיים שבדרך והסתגל להם מתוך שמירה על דמותו ונאמנותו לתפקיד. כמה תכונות אנושיות התגלו בו בהיותו בקורס הקצינים וכן הראה מסירות רבה לתפקיד כמדריך. באפריל 1966 סיים אבנר את קורס מפקדי פלוגות – ובדרגת סגן שוחרר מן הצבא. ערב שחרורו, בזמן מיצעד יום העצמאות, אמר לאמו כי הוא חש שהוא סיים שלב חשוב בחיים והנה הוא עומד בפתח תקופה חדשה. אז עמד אבנר לצאת לחוץ לארץ לשם טיול ואת עדינות נפש הראה בדאגו להרוויח בעצמו את מלוא סכום הכסף הדרוש לשם נסיעתו זו אשר תיכנן. הטיול הזה השפיע עליו השפעה עצומה. הוא עבר חוויה עמוקה – ובייחוד בשעת ביקורו אצל קרובי המשפחה בפולין. מראה היהודים שם זיעזע אותו ועוד יותר מזה התרשם קשות ממה שראו עיניו באושויץ. "נסעתי כישראלי", אמר אבנר כשחזר מן הטיול, "וחזרתי כיהודי". מלבד החוויות שעברו עליו והנסיונות שהתנסה בהם נפתחו לפניו בטיול הזה, שנמשך חצי שנה ברחבי אירופה, אופקים רחבים – להכיר ולדעת. בשובו מדרכו גילתה בו משפחתו תכונה נוספת: החוש המשפחתי ניכר בו, כי הנה חש אבנר את עצמו כחולייה בשלשלת הדורות. בהמשך למגמה המזרחנית שבבית הספר התיכון התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה, ולמזרח התיכון. זו היתה תקופה אינטנסיבית ומלאה פעילות בחייו – ומלבד הלימודים שבהם עסק היה פעיל בהסתדרות הסטודנטים כחבר המועצה שלה. מלבד זאת הועסק אבנר במפעל לתרגומי המדע הישראלי בירושלים. במלחמת ששת הימים נמצא אבנר בחטיבה הירושלמית והשתתף בקרבות בדרום ירושלים; במסגרת המילואים הוצב בחיל המצב בחברון והיה אחראי לשטח של מערת המכפלה. פעם פגשה בו אמו בחברון במסגרת טיול שאורגן למען נשות חיילים ואבנר צירף גם אותה לטיול, היא מצאה אותו כשהוא עומד ליד מערת המכפלה, "עוזי" בידו, והוא מוקף ילדים ערבים כשהוא פורט להם כסף. האם הביטה בו במבט של תמיהה אך הוא ענה במשיכת כתף: "נו, ילדים הם ילדים". לא פעם אמר לה: "לי אין שונאים – ואני איני שונא איש". לערבים לא היתה בו כל שנאה – והוא היה מזדעזע למראה הפליטים העוברים את הירדן מזרחה. הוריו, אשר אהובים ומכובדים היו עליו ואשר אותם חשב כבני ברית נאמנים לו לעצה ולתושייה, ראו את בנם כאיש שלם ומושלם, האומר כולו רוממות רוח, הפולט פעם אימרת כנף ופעם בדיחה בלווית בת שחוק כשמתוכו היה פורץ כוח עלומים. הם ראו אותו עולה ומטפס בסולם החיים חיש מהר עד שקשה היה לעצור בו – ויומו היה מלא וגדוש: עבודה, לימודים, וחידושים. אבנר ידע לאהוב בכל לבו כי היה מקשיב לרחשי לב זולתו. כיליד ירושלים היה מעלה את בירתו על ראש שמחתו וגם אותה אהב בכל נימי נפשו. לקראת סוף שנת הלימודים השנייה יצא אבנר לשבוע ימים לשם השתלמות קצינים. עם תום ההשתלמות, אור ליום ב' בתמוז תשכ"ח (28.6.1968), יצא אבנר מרמת הגולן יחד עם עוד ארבעה מחבריו הקצינים, לנסיעת לילה כדי להגיע מהר ככל האפשר ירושלימה ובכביש גהה, בשעת מילוי תפקידו, מצא אבנר את מותו יחד עם שאר הנוסעים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. במלאת שנה לנפלו הוציאו הוריו וחבריו ספר לזכרו בהשתתפות עובדי מפעל לתרגומי מדע. בספר "נזכור" שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה בעריכת יהודה האזרחי, הובאו תולדותיו ותיאור קרבו האחרון.