אפרתי, ניר

ניר (מרדכי), בן אורה ומיכה, נולד ביום כ"ה באדר תשי"ג (12.3.1953) בקיבוץ גבע. הוא למד בבית-הספר היסודי בגבע ובבית-הספר התיכון המשותף בעמק-חרוד, ועשה שנת שירות ב"אלומות". חבריו קראו לו גובל, שם שדבק בו בעקבות סיפור שסיפר ניר בקבוצה. מספרת חברתו לקבוצה אילנה: "גובל לא היה התלמיד המצטיין של הכיתה, גם לא היה הרקדן המעולה, אך הייתה לו תכונה אחת, שרבים מאתנו היו חסרים אותה – גובל היה טוב לב. תמיד היה מוכן לעזור, תמיד היה מוכן להתנדב ולהשתתף בכל מבצע". במשק עבד ניר ברפת. את ענף הרפת אהב עוד מילדותו ולעבודתו שם הקדיש את מיטב מרצו. הוא היה מסור לעבודתו ללא סייגים של שעות. מוכן היה תמיד לעזור בחלוקת מזון בלילה, לעזור בהמלטה קשה, לעזור לכנס עדר שפרץ גדרתו בשעת הערב ולדווח בכל עת על אשר ראו עיניו בעדר. עוד דבר שציין את ניר – רוחו הטובה תמיד ויחסיו עם חברים לעבודה. ניר קיבל הכל בחיוך קל ובהבנה, בין שהיה זה דבר שבח ובין שהייתה זו גערה מאחד הוותיקים. עד שהתגייס לצבא נעשה ניר אחד מאנשי הצוות הוותיקים בענף הרפת. ניר גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971, הוצב לחיל השריון ועבר בהצטיינות קורס טען-קשר. בשל מחסור בתותחנים עבר ניר הסבה לשמש כתותחן. צביקי, חברו ליחידה, מעיד עליו שהיה תותחן מעולה; היה מטפל במסירות במערכות התותח, מבריק אותו, משמן וממרק. כמו כן שלט היטב בחומר התיאורטי. אומר צביקי:" ניר היה חייל מאוד ממושמע. איני זוכר מקרה שיצא לו "להיתקל" עם מפקדים. איני זוכר כמעט בעיות משמעת אתו, ואם היו – לרוב הסתיימו בטוב כי על ניר אי-אפשר היה לכעוס". במלחמת יום-הכיפורים היה סמל ניר מוצב בחטיבת-הטנקים הסדירה היחידה בסיני, אותה חטיבה אשר אומרים עליה שהצילה את המלחמה. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), בשעות הראשונות של קרב הבלימה הגדול בתעלת סואץ, נפגע הטנק שלו ועלה באש וניר נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ בגבע. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות. במכתב תנחומים שנשלח למשפחה כתב שר הביטחון דאז משה דיין: "מרדכי היה חייל מצוין וחבר למופת. מרדכי היה אהוב על הכל;" לאחר מותו כתב חברו לקבוצה, חגי: "ניר, …תדע לך שבשבילי נשארת אותו בחור, שאתו חלבתי יחד ברפת, יחד פרצנו את המקרר ויחד סחבנו מכוניות. לכן קצת משונה לי שפתאום אתה אינך אתנו, השארת מקום ריק בלב ומיטה ריקה בצריף. היה סמוך ובטוח שלא נשכחך, משום שבזכותך ובזכות שכמוך יוכלו אחרים להמשיך לחלוב את הפרות והנוער יוכל להמשיך לסחוב מכוניות… אנו הרי מבינים אחד את השני. לא כן?" קיבוץ גבע הוציא לאור חוברת לזכרו של ניר, ובה דברי חברים על דמותו.