משה, בן רבקה ונוח, נולד ביום י"א באייר תש"ז (1.5.1947) בירושלים, כבן בכור למשפחתו. את לימודיו החל בבית-הספר הדתי לדוגמה בירושלים, ולאחר שעבר עם משפחתו לגור בנתניה, סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "יבנה" בנתניה. במקביל ללימודיו הסדירים בבית-הספר, למד משה לימודי-יהדות בחדר. את לימודיו התיכוניים החל בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, וסיימם בבית-הספר, "בר-אילן" בנתניה. מושיק, כפי שקראו לו חבריו וידידיו, היה תלמיד מצוין, שקדן, מתמיד ורציני בגישתו. הוא היה חבר בתנועת הנוער, "בני-עקיבא" , ובתחום הספורט – השתתף במשחקי הכדורעף והכדורסל במסגרת קבוצת "אליצור". בכל הזדמנות הצטרף משה לטיולים ולסיורים, מתוך רצון להכיר את ארץ אבותיו, את יושביה ונופיה, ולהתענג על יופיה. משה התעמק כל חייו, בהלכה היהודית, והשתדל להבינה לפני ולפנים. הוא הקפיד ביותר על כבוד אב ואם, והיה מסור מאוד למשפחתו, כבן להוריו וכאח לשתי אחיותיו. בקרב ידידיו וסתם בין אנשים, תמיד ראה משה בכל אדם רק את הטוב, ומכאן יחסו האוהב, הנדיב והנאמן. אהבת כל אדם מישראל הייתה טבועה בדמו. גם בעתות מצוקה לא דיבר משה על קשייו ועל דאגותיו, כדי לא להטריד את הזולת, ותמיד התמודד עם בעיותיו בעצמו. לעומת זאת היה מוכן תמיד לסייע לאחרים ולייעץ בשעת הצורך. מעולם לא התלונן ולעומת זאת מעולם לא התפאר בהישגיו הרבים, ואפילו כשהצליח מאוד נשאר בצנעתו ובענוותנותו. משה היה מלא שמחת-חיים ועליצות והצליח תמיד להדביק את הכל בשמחתו. הייתה בו יציבות מרגיעה ושלווה איתנה של אדם השלם עם עצמו ועם עולמו. בזכות רוחו הטובה, חיוכו התמידי ותמימותו הנאה, היה לדמות אהודה ביותר בקרב כל מכריו. משה גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1965 והתנדב לחיל השריון, למרות שאנשי הרבנות-הצבאית דחקו בו להצטרף לשורותיהם. בהליכתו לצבא רצה להיות חיל קרבי, ובשמרו מצוות – להיות דוגמה ומופת לחבריו לנשק, ועל-ידי-כך לקדש שם שמיים ולהשפיע בדרכי נועם למען שמירת מסורת אבות. לאחר הטירונות השתלם בקורסים למקצועות טנק ולתותחני טנקים. כאחד החניכים המצטיינים בקורס נבחר משה להדריך בבית-הספר לשריון. במלחמת ששת-הימים היה משה בין הראשונים שפרצו את קווי האויב בדרך לתעלה. בתקופת מלחמת ההתשה שירת משה בסיני, ואז התחשל בעוז והתחזק בגבורה, נאבק נגד פגעי הזמן והצליח להישאר נאמן לאמונתו ולדרכו. את חופשותיו אהב לבלות בחיק משפחתו, וכפי שנהג בהיותו תלמיד בתיכון, השתדל לנצל כל חופשה לעבודה בשכר, על-מנת שיוכל לעזור למשפחתו. עם תום שירותו הסדיר נקרא לתקופות של שירות מילואים. לאחר שהשתחרר החל משה לעבוד כפקיד בבית-חרושת בנתניה, ועד מהרה רכש את אמון מעבידיו ואת אהבת חבריו לעבודה. הוא פיתח מערכת יחסים מיוחדת עם חבריו לעבודה, בכך שהתעניין באמת במצבם ובקשייהם, וניסה לסייע בידם ככל יכולתו. הוא התקדם יפה בעבודתו, והחל גם ללמוד הנהלת חשבונות. הוא שאף להקים לו בית על אדני המסורת, עם שורשים חזקים ונשא לאישה את טובה – תושבת בני-ברק, ובהיותו בן 23 עבר לגור בבני-ברק הידועה בהליכותיה, מתוך אמונה שיוכל להגשים שם את שאיפותיו וללכת בדרך שבחר לעצמו. הוא התחיל למלא את ביתו תוכן ממשי – את זמנו הפנוי הקדיש ללימודים בצוותא ולארגון חוגים לתלמוד. משה גם קיבל על עצמו עול של צורכי ציבור. הוא נבחר לשמש כגבאי בבית-הכנסת "היכל ישראל", והיה המתווך בין הזקנים לבין הצעירים. באותה תקופה רדף משה פעולות, גרף מעשים, הצליף לדבר קודש ועשה הכל למען הזולת – הן בחיי יום-יום והן במעשי צדקה וחסד. מעולם לא דחה מעשה למחרת; וכל דבר שעשה היה מושלם עד פרטי הפרטים. לעתים נטל על עצמו תפקידים של אחרים, על מנת להגיע לשלמות אליה שאף כל כך. בקרב ציבור מקורביו היה הוא דמות של אדם שיש ללמוד ממנו, המקדיש כל עתותיו ללימוד התורה ולצורכי ציבור, לשהייה בחיק משפחתו ולעשיית צדקה וחסד. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), למחרת פרוץ מלחמת יום-הכיפורים ברמת הגולן מערבית לחושניה, נפגע הטנק של משה במהלך קרב הבלימה. כעבור חודש הודיעו למשפחתו שהוא נעדר, וכעבור ארבעה ימים התאמת הנורא מכל החששות – ולמשפחה נמסר שמשה נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו אישה, הורים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: …"משה התבלט מיד בחבורת הטנקיסטים ברצינותו ובדבקותו במטרה. היותו אדם דתי, לא רק שלא הפריעה לו לבצע את משימותיו הצבאיות, אלא להיפך. הרושם שלי היה שהוא מתייחס לצבא ברצינות ובדביקות כאילו זה היה חלק מהדת". לאחר מותו הוציאו הוריו לאור ספר לזכרו, ובו דברי תורה וכן דברים לדמותו ולזכרו; כשנה לאחר נפילתו של משה התפרסמה בעיתון "שערים" כתבה לזכרו; הוריו הכניסו ספר תורה לבית-הכנסת וגם עמוד מהודר לשליח ציבור, לרבות נר-תמיד, הוקדש לזכרו על-ידי ההורים, האחיות וציבור מתפללי בית הכנסת.
