אפרתי, יובל
בן בכור להוריו, בלה וחיים. נולד ביום י"ח בתמוז תש"ך (13.7.1960) בבאר-שבע, ולמד בה בבית-ספר יסודי. אחר-כך המשיך יובל את לימודיו בבית-הספר "שלום עליכם" בחולון וב"אורט" בחולון. יובל היה ילד יפה תואר, גבוה ובריא. בלטו בו צניעותו, טוב ליבו, השקט הנפשי שלו והתבונה שניבטה מעיניו. הוא ניגן בגיטרה ואהב לשחות ולשחק כדורגל. כבוגר בית-ספר מקצועי, טבעי היה שיובל יתגייס לחיל-האוויר, כמרבית חבריו לכיתה, אבל הוא התעקש להתגייס לצנחנים. הוריו כיבדו את בחירתו. אביו, יליד ירושלים ששירת 22 שנה בצבא-הקבע, הבין את שאיפתו של בנו להיות ראשון בכול; ראשון ביחידתו וביחידה מובחרת. יובל היה נער שתקן מטבעו, ולא נהג לספר על מעשיו בצבא. הוא התקדם בסולם הפיקוד והגיע לדרגת סמל-ראשון. את תפקידו כסמל מחלקה מילא יובל באופן הטוב ביותר. דרישותיו היו רבות אך מחלקתו הייתה מחלקה טובה. ביום ו' בניסן תשמ"א (10.4.1981) יצא כוח לבער יעד מחבלים בלבנון. הכוח הותקף מן המארב, יובל הספיק להטיל פצצות על מקור האש ונפגע. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחולון. הוא השאיר אחריו הורים ואחות. חבריו של יובל הוציאו לאור חוברת לזכרו. בפי כל פקודיו וחבריו חוזרת ההערכה הרבה לדמותו כאדם. הם תיארוהו כעדין, רגיש, מתחשב, מסור ואוהב, כמפקד שייחודו בהבנתו ובהשקעתו הרבה בחייליו וביכולתו להגיב תגובה חמה, מעודדת בכל שעת מצוקה. כותב אחד הפקודים, זאב פרץ: "בשבילי יובל היה מפקד מצוין. הוא ידע להתייחס אלינו בכבוד ואת פקודותיו מילאתי לא מתוך פחד אלא מרצון וכבוד. אין מילים בפי לתאר את מה שאני מרגיש. את יובל אף פעם לא אשכח. אילו יכולתי להיות חלק מאישיותו של יובל כמפקד וכבן-אדם הייתי מאושר". מנחם בגין, מי שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, כתב למשפחתו: "יובל היה חייל אמיץ ומפקד שהטביע את חותמו האישי בפלוגתו ובמחלקתו. כל מי שהכירו אהבו".
