אפרמשוילי, אברהם

בן ציפורה ויצחק, נולד ביום י"ח בתשרי תשי"ט (22.10.1958) בגרוזיה שבברית – המועצות. עלה לישראל עם משפחתו בינואר 1972, והוא בן שלוש-עשרה. אברהם היה בן שלישי מתוך ששת ילדי המשפחה – אח צעיר למיכאל ואסתר ואח בוגר למלכה, דניאל ושרה. אברהם החל את לימודיו בארץ בבית-הספר היסודי 'אשל אברהם' בבאר שבע, ומשם המשיך לישיבת באר שבע. בספטמבר 1974, התקבל למרכז הנוער בעכו, שם החל ללמוד טבחות בבית-הספר לטבחות 'פילדלפיה'. כשסיים את לימודיו יצא אברהם לעבודה כדי לעזור למשפחתו, שנקלעה למצוקה. האב חלה ונאלץ להפסיק לעבוד, האם, חולת לב, פוטרה מעבודתה במפעל טקסטיל ובבית נותרו עוד שלושה אחים קטינים. בסוף ינואר 1976 התגייס אברהם לשירות חובה בצה"ל. הוא הוצב לשירות כטבח במפקדת החטיבה. במהלך החודשים הראשונים לשירותו הורע המצב בבית ואברהם, שראה את עצמו אחראי, התקשה להמשיך ולתפקד כראוי. בסוף ספטמבר 1978, בעודו חייל בשירות סדיר, נשא אברהם את סימה לאישה. לאחר שחרורו עבד בתנובה בבאר שבע. לאברהם וסימה נולדו שלושה ילדים: אילנית, אליהו ומנשה-מני. אברהם שובץ לשירות מילואים במקצועו, בפלוגת רפואה קדמית (פלר"ק) של פיקוד הדרום. מפקדיו העריכו אותו כחייל צנוע, הממלא את תפקידו במסירות וברצינות ללא כל דופי. ביום 26.5.1997 יצא אברהם לשירות מילואים פעיל ביחידתו. הוא סופח לגדוד קשר והוצב כטבח במוצב 'שגיא'. ביום ב' בסיוון תשנ"ז (7.6.1997), בעת חופשת שבת משירות המילואים, חש אברהם ברע ונפטר. בן שלושים-ותשע היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, אם וחמישה אחים ואחיות. אל"ם ד"ר פאול, מפקד היחידה, כותב במכתב תנחומים למשפחה: "יחידת הרפואה של פיקוד הדרום שכלה לא רק חייל אלא גם חבר. אברהם היה מבין ותיקי פלוגת הרפואה הקדמית. בחור צנוע ונחבא אל הכלים, שאת מלאכתו עשה במסירות, בשקט וברוגע. זכורני, כי באימון האחרון, אותו ערכה הפלוגה במחנה צריפין, עבד אברהם במטבח המחנה, בו עמל רבות כדי שהחובשים ייהנו מארוחה חמה וטעימה, בין השיעורים בהם למדו. אברהם ידע והבין, כי עבודתו במטבח הייתה הערובה להצלחת האימון ועל כן לא חסך במאמציו. עיקרון זה הנחה אותו גם בתנאים קשים יותר, בהם הפלוגה ירדה לשטח. גם אז ידע אברהם לשמח את לבבות החיילים, ולהכין תבשילים ערבים לחך בעוד שחבריו עמלו באימונים. אין ספק שמותו הפתאומי משאיר חלל שקשה למלא אותו ועל כך יעידו בני המשפחה, אולם מהיכרותי את אברהם אני מאמין, כי דווקא הוא היה רוצה לדעת ש'הדברים רצים קדימה' ושכל החברים מרוצים, וכדי לקיים את צוואתו הבלתי כתובה, עלינו להמשיך במאמצינו להצליח, ולהשתדל למצוינות. כשם שהוריש צוואה לחברי הפלוגה, דומני כי זה היה חזונו ממשפחתו הצנועה והיקרה, שאבלה כעת עד עמקי נשמתה".