אפרים (אפי), בן נעמי ויהושע, נולד ביום ז' בשבט תשי"א (14.1.1951) במקוה-ישראל. עד גיל חמש גדל בקבוצת דברת, שהוריו היו חברים בה. מגיל שש למד בבית-הספר היסודי "דגניה" בבאר-שבע ואחרי-כן המשיך בלימודיו בפנימייה הצבאית שליד הגימנסיה "הרצליה", במגמה הריאלית-אלקטרונית-פיסיקלית. אפי היה תלמיד מצטיין. מורתו סיפרה עליו: "הייתה לו קשת רחבה של ידיעות והוא התעניין בתחומים רבים. הייתה לו עין חדה להבדיל בין עיקר לטפל, בין רצוי למצוי. הוא היה נאה דורש ונאה ומקיים, ללא פשרות. ממוריו דרש כנות ויושר ומעצמו – עקביות, התמדה ודבקות במטרה". בבית-הספר התיכון הגיע להישגים טובים, זכה במקום השני בתחרות ידיעת הארץ על עבודה בנושא הספקת המים לירושלים. לאות הערכה על הישגיו בלימודים, באימונים ובהתנהגות, הוענקה לו מלגה לרכישת ספרים. מפקד הפנימייה הצבאית העיד עליו: "הוא היה אדם יסודי מאוד, ששאף תמיד ללמוד ולדעת דברים עד עומקם". בשנת 1967 פורסמה בעיתון "במחנה-גדנ"ע" רשימה על יומו של אפי, בשם "הפנימייה מבפנים". אפי היה חבר בתנועת "הצופים" ואהב לצאת למחנות עבודה, לטייל ולסייר ברחבי הארץ. הוא היה חובב ספורט ובעיקר אהב כדורגל וכדורעף. האלקטרוניקה הייתה תחביבו העיקרי, והוא הרבה לעסוק בהרכבת מכשירים אלקטרוניים ובשכלולם. גם למוסיקה מצא שעת פנאי וכדי לפרוק את המתח של חיי יום-יום, צייר במכחול וחרט בעץ. אפי היה חרוץ ופעלתן, שקדן ועושה את מלאכתו בקפידה רבה, ללא גאווה וללא התנשאות. הוא היה אופטימי ועליז, ובעל חוש הומור מצוין. גלוי-לב היה, דובר אמת, ישר מאוד ובעל מצפון. הוא אהב מאוד את בני משפחתו, נועץ בהם בכל עניין ורחש להוריו כבוד והערכה.
אפי גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1969, והוצב לחיל האוויר. הוא החל להשתלם בקורס טיס, אך לאחר זמן-מה התנדב לשרת בחטיבת "גולני". הוא השתלם בקורס מ"כים חי"ר ובקורס קציני חי"ר. אחרי-כן נשלח לקורס מ"פים אך כעבור שבוע נקרא לחזור לגדודו ומונה למפקד פלוגה. בחוות-דעת עליו רשמו מפקדיו: "הוא עצמאי מאוד, מסור לעבודתו, בעל יזמה, יודע להתארגן ולהכין עצמו לקראת מצבים צפויים בעתיד. הוא יודע לצפות את ההתפתחויות מראש ויודע להתכונן להן. הוא מסור ליחידתו ומשקיע מרץ רב לשיפור מצבה. הוא נבון ואחראי, מסור ומוכשר, שקול ובעל תפיסה טובה, בעל כוח רצון עז ומעמיק מאוד". אחד מחבריו הקצינים אמר עליו: "אפי היה מוכן לקבל על עצמו תפקידים קשים ביותר, והיה מבצעם בדבקות. הוא הנהיג ביחידתו משמעת חזקה, תוך דאגה מתמדת לפקודיו. החיילים לא העריכו את דאגתו זו, אולם כשעזב, הרגישו והבחינו בכך, שהוא אשר דאג כל כך לתנאים הטובים ביותר, שהם זכו להם מכל פלוגות החטיבה". במלחמת יום הכיפורים השתתף אפי בקרבות נגד הסורים בחזית רמת הגולן. הוא נפגע ונפל בקרב, ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) על מורדות החרמון, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן והוענק לו "עיטור העוז" על גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. וזה תיאור המעשה: "ביום 8 באוקטובר 1973 סופח סגן אפי שניאור ז"ל לגדוד שעלה לחרמון. במשך הקרב התברר, כי יש לחלץ את כוח החוד של הסיירת. סגן אפי שניאור ז"ל, שלא השתייך ליחידה, התנדב לעמוד בראש כוח החילוץ. הכוח טיפס תחת אש במעלה ההר. בשלב מסוים נהרג מפעיל הררנ"ט. סגן אפי שניאור ז"ל לקח ממנו את הררנ"ט, ירה פצצה והשמיד עמדת אויב. לאחר מכן ארגן התקפה על אותה עמדה וכבש אותה תחת אש עזה. לאחר כיבוש העמדה נהרג. בפעולותיו אלה גילה אומץ-לב, קור-רוח, כושר-מנהיגות ודבקות במשימה למופת".
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אנשי המפקדה לא חיבבו במיוחד את אפי, על היותו לוחם לצדק מוחלט ויושר. אם היה שטח שאפי לא היה מוכן לוויתור כמלוא הנימה – היה זה הדאגה לחייל, לפרט. למרות חילוקי הדעות לא הייתי מחליף אותו בשום מ"פ אחר בגדוד, כי תמיד העדפתי קצינים שצריך לעצור אותם, מאשר כאלה שצריך לדחוף אותם. אפי היה לוחם ממדרגה ראשונה. הצלחתו כקצין באה לו, לא במעט, בזכות היותו חייל טוב".
הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, דברי זכרונות, מכתבים ותצלומים; גדודו הוציא לאור חוברת לזכר חלליו ואפי בתוכם; הוריו תרמו כסף לשלוש מלגות לימודים לשלושה סטודנטים, ביניהם ליוצאי חטיבת "גולני;" קבוצה מחבריו בבאר-שבע הקדישה לזכרו חורשה ביער להב, שם היו נוהגים לצאת עמו לאסוף פטריות.
