בת ציפורה ורפאל. נולדה בצפת ביום כ"ג בתמוז תשמ״ה (12.7.1985), הילה הייתה הילדה החמישית בין שבעה אחים. אחות של קטי, שלומי-שי, סוזי, חן, תמיר וחיים-מתן. בני משפחתה כינו אותה בשמות החיבה הילוש והילונת. הילה הייתה תינוקת מתוקה ומלאת חן, טובה, מיוחדת וחייכנית. גומות חן מקסימות עיטרו את פניה וכל בני המשפחה סבבו אותה, מפנקים ואוהבים. בת שנה נכנסה הילה למעון, שם זכתה גם לאהבת הגננות. היא למדה בגן חובה דתי, השתתפה בחריצות בכל המשימות והצטיינה בכול. בכיתה א׳ התחילה את דרכה בבית הספר הדתי ממלכתי "בירב", תלמידה קשובה ורצינית. בכיתות ד' עד ו' למדה בבית הספר הממלכתי ב׳. בעלת מוטיבציה ושואפת למצוינות, תמיד הגיעה מוכנה לכיתה. משחר ילדותה הייתה הילה נשמה רוחנית ומיוחדת. ילדה חמה ואהודה, בוגרת בנפשה, אחראית וחברותית. היא סיימה את בית הספר היסודי בהצלחה רבה. בחטיבת הביניים ובתיכון למדה והתחנכה בקרבת ביתה, בבית הספר המקיף השש שנתי בצפת (כיום בית הספר הרב תחומי על שם מנחם בגין). הילה בלטה כתלמידה שקדנית, נערצת ובעלת יכולת נתינה יוצאת דופן. היא קיימה הלכה למעשה את הפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״. עבודות הציור שיצרה במסגרת מגמת האומנות בלטו ברמתן הגבוהה והוצגו בתערוכות בית הספר. הילה סיימה את לימודיה בהצטיינות וצברה 52 יחידות לבגרות. בבית התנהלה כאימא קטנה; עזרה במטלות הבית, בישלה, תמכה באחיה הצעירים ובאחייניה – סייעה להם בלימודים וייעצה להם מניסיונה. כשאחיה התגייסו, ליוותה אותם וניהלה עימם שיחות נפש. מדי חג קנתה מתנות לאחים ולאחיינים וחילקה אותן בטקס מיוחד שהנהיגה. כשמישהו נזקק לעזרה, הילה נחלצה ראשונה. אימה עבדה עד שעות הלילה המאוחרות ולמדה, אך ידעה תמיד שיש לה גיבוי מלא בבית. הילה מילאה את מקומה באחריות. סדר מופתי שרר בחדרה-מבצרה. הכנסת אורחים הייתה ממידותיה הטובות, שמחת חיים נדירה אפיינה אותה וצחוקה המתגלגל הצחיק את כולם. הילה התגייסה לצה"ל ב-26 באוקטובר 2003, מלאת מוטיבציה להצליח בגדול. במסגרת שירותה עברה בהצלחה קורסים מקצועיים של חיל האוויר. בתחילה שירתה בבסיס "תל נוף" של חיל האוויר בתפקיד טכנאית מטוסים. כשעברה לבסיס "רמת דוד", החלה להדריך ושירתה כאפסנאית טכנית במחסן ציוד מטוסים. באותו הזמן יצאה ללימודי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון. כמפקדת דאגה הילה לפקודיה כאם, היא הייתה להם אוזן קשבת, במיוחד לחיילים המתקשים, גם לאחר שעות עבודתה. הילה אהבה מאוד את תפקידה הצבאי, ראתה במעשיה ערך עליון ושאפה לפתח קריירה בצבא קבע. היא הצטיינה בעיני מפקדיה ובעיני חייליה כאחד. הבסיס היה בעבורה בית, חברים ועבודה. השירות סיפק את כל צרכיה והיא התמסרה לעבודה, ובאותה עת המשיכה להוות עמוד תווך למשפחתה, שמרה על קשר עם חבריה ותמכה בהם, ויצרה קשרים חדשים עם עמיתים ועם שותפים לדרך. ואז הגיע המפץ הגדול, בשורת האיוב שעד היום לא נתפסת. ב-4 במרס 2010, בעת שירותה בצבא קבע, התבשרה הילה שהיא חולה במחלת הסרטן. לה ולמשפחתה הייתה זו בשורה מטלטלת וקשה, אבל הילה נותרה חדורת אמונה בבורא עולם. היא לא ויתרה, לא נכנעה בקלות, נלחמה עד לרגע האחרון. כל הדרך עם חיוך, מחזקת את הסביבה ומשרישה אופטימיות שכמעט כבר אבדה אצל כולם. מנצלת כל רגע של חוזק לעוד חוויה, לעוד זיכרון. גם אז, ברגע האבוד הזה, כשנגמרות המילים והזמן עוצר מלכת, היא מטביעה חותמה, מלמדת אותנו להעריך, לנצל כל רגע ולא לשבת ולבכות על מר גורלנו, להתמודד עם הכול באהבה כי כזאת היא הילוש, מלאת אהבה. לאחר שלוש שנים שבהן נלחמה באומץ ותפקדה כרגיל בין תפקידה בבסיס, הבדיקות והטיפולים, תקפה המחלה בעוצמה. חייה של הילה נגדעו בשיא פריחתה. הילה אפללו נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ז׳ בתמוז תשע״ג (15.6.2013), בת עשרים ושמונה הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בצפת. הותירה הורים, שתי אחיות וארבעה אחים. אחרי נפילתה הועלתה הילה לדרגת רב-סמל ראשון. על מצבתה חקקו בני המשפחה: "הילוש שלנו, יופייך הפנימי ואמונתך בה' יישארו נצורים בליבנו לעד". במלאות שנתיים לפטירתה, ספדה לה אחותה סוזי, ותיארה מה הייתה הילה בעבור משפחתה ובעבור החברה שסבבה אותה: "הילוש שלנו, נסיכה שלנו, אהבת חיינו … איזו נתינה, אהבה ומסירות נפש לכולנו! … יופי נדיר מבחוץ, ומבפנים עוד יותר. מיוחדת שלנו. את – שהיית כל כך מאושרת ושמחה, שאהבת את החיים ותמיד חייכת אל העולם גם בזמנים קשים – הלכת מאיתנו ביום בהיר. … כל כך ריק וקר בלעדייך, תחושה של עצבות עוטפת את כולנו. רוצים לחבק אותך, לנשק, להריח ולעטוף אותך באהבה, כמו פעם. לשמוע את צחוקך המתגלגל, להסתכל בעינייך הבוהקות והמדברות ולקבל רוגע ואהבה. כי כזאת היית בשביל כולנו, מלאת אהבה! את היית האור של הבית, החיבור, הנחת והשלווה. עזרת לכולנו כמו אימא קטנה שדואגת לילדים שלה. … את, שאף פעם לא שאלת שאלות, וקיבלת תמיד הכול באהבה, לימדת אותנו את משמעות האמונה. על כל כך הרבה אנשים השארת חותם בדרך שלך וצוואה לחיים. מסתכלת בדף הפייסבוק שלך וכל כך הרבה אנשים שאהבו אותך לא מפסיקים לכתוב עלייך … ואף אחד לא שוכח כמה היית טובה. … כשמך את. … אומרים שמי שנפטר בשבת הוא צדיק, מלאך ואדם מיוחד. וזאת את הילוש שלנו, מה שהיית עבור כולנו. כמו שתמיד אמרת לנו, את הגורל לא אנחנו קובעים. יש בורא עולם, רק הוא קובע את החוקים. חדורת מוטיבציה, ביטחון ואמונה כל כך גדולה וחזקה – חיזקת אותנו תמיד בדרך שלך ואמרת: 'זה עוד שלב שצריך לעבור בחיים ואני אנצח'. הערצנו אותך על זה, על הדרך שלך ושלעולם לא נשברת ואף לא לרגע קט. גם ברגעים כל כך קשים, את הראית לנו מהו חוזק בחיים. … החיוך האלוהי שלך היה מכניס אותנו לפרופורציות והיה נותן לנו כוח ותקווה. את היית מחדשת לנו את כל הכוחות כמו שרק את תמיד ידעת לעשות. … הילוש, הגעגוע אלייך כל יום גדל ונהיה יותר ויותר קשה. … בגבורה ואמונה לחמת במחלה, לוחמת אמיתית שלרגע, ולוּ ברגעים קשים, לא מש הצחוק והחיוך מפניה. … הילוש, הכאב קשה מנשוא. איבדנו את היקר לנו מכול. לקחת איתך את האור, את האוויר, השמחה והחיוך שלא נגמר. את, שציווית לנו את החיים, במותך לימדת אותנו מה זה להילחם ולא לוותר ולא להיכנע. לפני לכתך לימדת אותנו מהם הדברים האמיתיים בחיים, מה ערכם וכמה אסור לנו לבזבז זמן. את לימדת אותנו מהי אמונה ולקבל כל דבר באהבה. הילוש, בקשתך האחרונה הייתה שלא לסבול. לא עוד לכאב. וכך היה. אלוהים בא ונתן לך נשיקה, ובלי שנרגיש הלכת בדרכך האחרונה. דמעה ירדה מעינך, ליבך פעם בחוזקה ונשימותייך נעלמו בדממה. מלאכים באו וליוו אותך לאבא שבשמים, 'שמרי על העולם ילדה, עם חיוך של מלאכים, כי אנחנו כבר לא מצליחים'. אבל עד אז, כשניפגש ביום מן הימים… אנחנו נמשיך לדבר אלייך, לחלום ולהאמין שאת שומעת, מכוונת ומגינה עלינו מלמעלה. נוחי על משכבך, מלאכית קטנה ויפה שלנו, לנצח בליבנו, לעד אהבתנו. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אוהבים אותך לנצח נצחים, אבא, אימא, קטי, שלומי, סוזי, חן, תמיר, מתן חיים והאחיינים." הילוש הרבתה לכתוב בתקופת מחלתה. כתביה משקפים את רוחה האיתנה: "מישהו מדבר עליך מאחורי הגב שלך? – נהדר! זה סימן שאתה לפניו… מישהו מרכל על החיים שלך? – מעולה! סימן שהחיים שלך מעניינים… מישהו מחפש בך חסרונות? – דבש! סימן שאתה יותר טוב… מישהו מעליל עלייך עלילות? – מדהים! סימן שיש לך סיפורים מרתקים… מישהו לא מעז להסתכל עלייך בפנים? – מעלף! סימן שאת יפה מדי … חייכו אל העולם, מי שלא מכבד אתכם, לא ראוי לאהבתכם! … היום ה-23.8.2011 יום שלישי, ישבתי עם צביקה מקורס הכשרה מתקדמת לעשן סיגריה במרפסת באכסניית 'רבין' ומשם השיחה התגלגלה לה למקום שבו אני מספרת לו שאני חולה ב'מחלה', בסרטן. שיש לי גידול במוח בצד שמאל, האמת שהוא היה מאוד מופתע … סיפרתי לו את כל השתלשלות העניינים שלי מגילוי המחלה עד היום והיה לי מאוד כיף לדבר איתו … רוב השיחה הייתה עליך, אבי שבשמים, על האמונה החזקה שיש לי בך, עד כמה אני אוהבת אותך. סיפרתי לו שאני רוצה להוציא ספר ב"ה (רק בעזרתך), שבו אנשים רבים יבינו ויכירו את גדולותיך, האמת היא שממש מתחשק לי להמשיך לכתוב עוד ועוד, אך השעה מאוחרת מאוד, השעה 1:35 בלילה ואני נורא עייפה וכנראה שהגיע הזמן לישון. אז אני אמשיך את שעל ליבי מחר או מחרתיים או…. אך מה שבטוח, יש המשך…" הילה הייתה חדורת אמונה בבורא עולם. השקפת עולמה האופטימית נותרה לאוהביה כצוואה לחיים. היא כתבה: ״מי ייתן שבכל יום מן הימים נהיה אוהבים ומקורבים, נהווה דוגמה אישית ונעשה הכול בענווה ובצנעה. נדע שלא הכול בשליטתנו, נבין שהצלחותינו אינן כוחנו ועוצמות ידינו. נפנים שכל המתרחש בעולמנו הוא חלק מופתי מבריאתו של ה׳. שנשמח כל יום מחדש ושנקבל את האחר ללא חשש. שנדע לקבל גם כישלון, כי אין ספק שזה עוד ניסיון. שתהיה לנו סבלנות וסובלנות, שנבין שבחירה בדרך הקלה אינה התמודדות. נאמין באמונה שלמה שגם אם קשה – הכול קורה לטובה." חברתה מילדות, לירז אבורמד, סיפרה על הילה ועל ייחודיותה: "הילוש שלי, יקרה שלי … כל כך הרבה עברנו יחד, ילדות שלמה, שלבי ההתבגרות, התנסויות, חששות, פחדים ושמחה. אין דבר שלא חלקנו. אם יש דבר שלעולם לא אשכח זה את החיוך הענק שלך עם העיניים הבורקות שמעצימים כל רגע ורגע. יפה שלי, את לימדת אותי חברות מהי, מה הם ערכיה ומה חשיבותה. … האופטימיות הסוחפת שתמיד הבאת לכל מקום, ובעיקר אור, אור גדול והילה טהורה. עוד כילדה תמיד עמדת על שלך במתיקות הטבעית שלך, הלכת עם האמת שלך ותמיד מצאת את הדרך לבטא את עצמך. גם כשדברים השתבשו או לא עבדו כמו שצריך לא אמרת נואש והמשכת לנסות. כל כך קטנה מבחוץ, קומפקטית שלנו, הקטנה שבחבורה, אבל עם אמביציה סוחפת, חדות ורצון להתקדם קדימה. סחפת אותנו אחרייך. כמה אהבת לבלות, לרקוד, מוזיקה וחברים סביבך היו תמיד. הייתה לנו ילדות קסומה, עם אין-סוף חוויות. השבתות שלנו יחד בחוות הסוסים, נהנות וצוחקות. … ההורים שלי, שתמיד ראו בך עוד בת, עוד אחות בשבילי, רוו נחת רק מלראות אותנו נהנות מילדות ומהתבגרות מושלמת. … גם בגיל הכי מרדני המשפחה הייתה בראש מעינייך, תמירוש ומתן הקטן, כך קראת להם. תמיד דאגת, ליכדת, חיברת ומילאת אין-ספור תפקידים והכול באהבה גדולה, בקבלה גדולה ובשמחה גדולה. אהובה יקרה, בליבי אותך אני שומרת ואותך תמיד זוכרת. נוחי על משכבך בשלום, מלאכית קטנה שלי. שלך, לירז." חברתה הדר בן דוד כתבה לזכרה: "הילה שלי… אחות יקרה. … לעולם תהיי סמל של חיים, של שמחה, אור עצום שמאיר לכל עבר. אשרי מי שזכה להיות בקרבתך ולקבל ממך את האנרגיות הבלתי נגמרות, לקבל ממך את האור המיוחד הזה. הילה שלי, לעולם תהיי עבורי מנגינה יפה עמוק בלב ואושר גדול של נערות מאושרות. חברת אמת, תומכת, מפרגנת, אמיצה ותמימה, מלאה בטוב, באושר ובשמחה. … מאותו הרגע שנפגשנו מעולם לא נפרדנו בנפשנו ובעיקר בגופנו. הילה הייתה ילדה שמחה ומאושרת שתמיד הייתה מוקפת בחברים טובים שפשוט אהבו אותה ואהבו להיות בקרבתה. החיוך הגדול שלה היה סימן ההיכר שלה, הצחוק המתגלגל שמושך אליו את כולם וגורם לכולם לצחוק. … היו גם תקופות מאתגרות ואינטנסיביות שגם אותן היא עברה בהצלחה ובשמחה כמובן. לנצח אזכור לה את הטיפול המסור באחיה הקטנים תמיר ומתן, כמה אהבה, דאגה ומסירות נדירה, כמה חשוב היה לה שלא יחסר להם דבר ושלעולם לא יהיו עצובים, כמה חום העניקה להם. … הייתה ממהרת להגיע הביתה אחרי בית הספר על מנת לקבל את אחיה הקטנים, הייתה עבורם אימא קטנה מסורה ואוהבת … מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת או כועסת, קיבלה את הכול באהבה ותמיד ראתה את חצי הכוס המלאה. לא בזבזה יום אחד בכעס וכאב. גם אם היה קצת קשה, תמיד היא דאגה לייצר את השמחה יש מאין. תמיד הקרינה חוזק ולא נפלה לעצבות והרי זה פלא גדול… כמה כוחות נפש של לילדה כל כך צעירה. נוחי על משכבך, אחות אהובה. האור שלך זורח אצלי כל הזמן. אוהבת אותך לנצח, חברתך הטובה הדר." "שאפתנות וחריצות היו תמיד במרום רוחך," ספדה לה שרון אלימלך, חברתה, "מימשת את יעדך ביושרה ותמיד היית מקור גאווה. היית חברת נפש אמיתית בעלת נתינה אין-סופית, לב שיכול להכיל עולם וחיוך כובש פשוט מושלם. נגעת בליבם של המון אנשים בדרך … אמרת: 'כמו שבורא עולם נתן לי את זה, הוא גם ייקח את זה בחזרה. זה רק עוד אתגר במסלול החיים'. … האופטימיות שבנקודת מבטך עוררה באנשים סביבך את התשוקה לחיים, הערך שבדברים הקטנים, ההבנה שכל רגע הוא מתנה, צריך לחיות את הרגע בלי פחד, להעניק בלי לצפות לקבלה. … הפרח הכי יפה בגן נקטף. אוהבת ומתגעגעת אלייך." "הילוש שלנו, נוחי על משכבך מלאכית קטנה ויפה שלנו לנצח בליבנו לעד אהבתינו תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אוהבים אותך לנצח נצחים אבא,אמא, קטי, שלומי, סוזי, חן, תמיר, מתן, חיים והאחיינים".
