בן מיכאלה ויוסף. נולד ביום כ"ה באייר תשל"ט (22.5.1979) בגני תקווה. אח תאום לאורי, אח צעיר לויקי ובלה. גיורא גדל והתחנך בגני תקווה, שם עשה את צעדיו הראשונים, ושם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'רביבים-ראשונים' וסיימם בבית-הספר התיכון 'בן-צבי' בקרית אונו. תלמיד טוב ואהוב על חבריו. גיורא היה נער רגיש, שראה והבין בני אדם, וחשוב מכל – אהב אותם, אך ככל שאהב בני אדם כך סלד גיורא ממסגרות כובלות, ותמיד, כל חייו הקצרים, השתדל שלא להיכנע לתכתיבים קפואים שאינם מתחשבים בבני אדם. לאחר מותו, מצאו בני משפחתו מחברת עבה ובה שירים שכתב בתקופת בית- הספר התיכון. מתוכה, השיר 'חלומות (שיר הנאיבי – זה אני)': "ולא יכול לשים את האצבע/ בדיוק על הבעיה/ ואולי פשוט חסרות לי אצבעות/ והלוואי והכל ייגמר כבר/ בית הספר, צבא, ההכנה לחיים/ ואהיה איש פשוט ורגוע/ (וזה לאו-דווקא מתנגש עם ידוע)/ אישה נפלאה, ילדים חכמים/ אפשר פיסת ירק, אפשר בגליל/ (וזה לאו- דווקא מתנגש עם תוכנית טלוויזיה)." כותבת אחותו, ויקי: "…ואני, אוצר הלשונות כולן, לו עמד לרשותי, לא הייתי מוצאת צירוף מדויק מספיק, כדי לספר רק על חלק קטן ממך. כי איך אפשר להצטמצם בתחומם של צירופים ומלים כמו – חוש הומור, רוחב לב, נשמה טובה, יפי תואר, רגישות, עומק מחשבה, חוש לצדק, אהבת אדם, סבלנות, חוכמה, יושר. איזה שם יש ליכולת שלך, היחידה במינה, להרחיב את השפה בכל מיני המצאות מהמצאות שונות, להגמיש את המלים, כך שישרתו אותך נכון בתגובתך על העולם הזה?!" בתחילת אוגוסט 1997, התגייס גיורא לצה"ל, לחיל-השריון. הוא שובץ כחייל בגדוד 75, 'רומח', של חטיבה 7, עוצבת 'געש' בפיקוד הצפון. הטירונות היתה תקופה לא קלה בשבילו. גיורא התקשה לקבל את המסגרת השרירותית, את ריחוקם וקשי לבם של המפקדים ואת מערכת הדרישות חסרות הפשר, שבהן הוצפו החיילים. הוא החליט שאם יזכה להיות מפקד בצה"ל, הוא ישתדל לנהוג אחרת. את קורס המקצועות סיים כנהג טנק, ולאחר אימון הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה), של הגדוד, יצא לקורס מפקדי טנקים. בסיום הקורס שובץ כמדריך בקורס המקצועות בבית-הספר לשריון. בשלב הבא – פיקוד באימון הצמ"פ, הספיק גיורא להשתתף רק בשבוע ההכנה של צוות הפלוגה ברמת הגולן. על דרכו של גיורא כמפקד מספר אייל, חניך בקורס המקצועות, בצוות שעליו הופקד גיורא: "גיורא היה המפקד שלי, והוא היה המפקד הטוב ביותר שהיה, אולם מותו הפתאומי מזכיר לי שוב את העובדה המצערת, שגיורא מעולם לא זכה לכך שמישהו מהצוות יציין זאת בפניו. הדבר שייחד את גיורא מכל שאר המפקדים שהיו לי אי פעם הוא האמת. גיורא מעולם לא הסתיר או תירץ דברים באמתלה זו או אחרת, אלא הציג לפנינו את האמת הברורה על הנעשה מסביבנו, על לוחות הזמנים ועל התרגילים שנבצע. הוא האמין שיש לנו, כחיילים, את הזכות לדעת מדוע אנחנו מבצעים כל דבר, וככל שנדע יותר, כך נוכל להגיע לבד להחלטה הנכונה. גיורא היה מלא ביטחון, וזה השפיע על כולנו. הוא סמך עלינו בצורה מלאה ולא בדק אחרינו את כל מה שביצענו. הדבר יצר מוטיבציה ומרץ בצוות, עבדנו קשה, גם אם לא תמיד בהצלחה, כדי לרצות אותו ולהוכיח לו שאנו ראויים להערכה שלו. לגיורא היה חשוב גם לומר מלה טובה על עבודה שהתבצעה כראוי. בצבא מקובל לחשוב רק על הצד השלילי, תמיד היו מציינים רק פגמים, טעויות או עבודות שלא התבצעו כראוי. גם גיורא היה מעביר ביקורת כשצריך, אבל גם מציין לטובה כשפעלנו נכון. בטיפול בתקלות ובעיות אישיות, כולם היו שווים מולו, גם החייל הטוב ביותר וגם החניך הבעייתי ביותר. במשך כל קורס המקצועות, גיורא מעולם לא איבד את שלוות הנפש שלו, אפילו אל מול העבירה הנוראה ביותר שהחניכים יכלו לבצע, גיורא היה עומד בשקט ומסביר בשלווה על העבירה ותוצאותיה, בלי מטר צעקות או השפלות, כמו שמפקדים אחרים היו עושים. דבר נוסף, שאותו כולם הכירו אצל גיורא, הוא הציניות המקסימה שלו. תמיד כשפנה אל המחלקה היה מדבר בשלווה, גם כשכעס, ותמיד התייחס אל הדבר בהומור. 'לעבוד על טנקים,' הוא אמר, 'זה קודם כל כיף'. אני לא אגזים אם אומר שגיורא היה המפקד המוערך והמוערץ ביותר בפלוגה. אני הייתי גאה לשרת תחת פיקודו, וחיילים אחרים, חברים, קינאו בי על שהיה המפקד האישי שלי. רבים החיילים שרצו לשרת בצוות שלו בצמ"פ, ולא היה חייל אחד שלא כאב את אובדנו. הכבוד וההערכה שלנו אליו כמפקד, מנעו מאיתנו להכירו כבן-אדם, ואין דבר עליו אני מצטער יותר, מאשר העובדה שלא יצא לי להכירו כאדם." ביום כ"א בכסלו תשנ"ט (10.12.1998), נפל גיורא בעת מילוי תפקידו, בתאונת-דרכים שאירעה עת נסע כמפקד-מלווה של משאית צבאית שהובילה פסולת ברזל. בן תשע-עשרה היה גיורא בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית-העלמין 'סגולה' בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים, אח תאום ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. התאונה שבה נהרג גיורא אירעה בצומת הכניסה לבסיס 'קובת קרעה' ברמת הגולן, הבסיס שבו שירת. היה זה אחד מימי החורף הראשונים באותה שנה, לאחר לילה גשום במיוחד. כשנתיים לפני-כן כתב גיורא את השיר 'שנה בלי חורף'. בהקדמה הוא כותב: 4" בינואר 1997 – ינואר וידענו רק כמה טיפות, אני נבנה מהחורף./ אויר צלול הוא החמצן של חיי./ רוח קרה דוחפת אותי להמשיך./ הגשם שוטף בי את הניוון./ אני נבנה מהחורף/ והשנה הוא לא בא/ ואין בי כוח להמשיך/ ואין אויר לנשימה./ בינתיים אשכב כאן, חצי מעולף/ ואזכר בחורף ההוא, שחלף/ ובצירוף זיכרונות וסבלנות מרובה/ אולי אחיה עד החורף הבא." במכתב תנחומים שכתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, נאמר: "גיורא תואר על-ידי מפקדיו כחייל חרוץ ובעל כושר מנהיגות מפותח, שהפגין מוטיבציה גבוהה לתפקידו והתנדב לכל משימה. גיורא סייע ותרם לסובבים אותו בכל עת, בלט בחוש הומור מיוחד והיה אהוד ומקובל על מפקדיו וחבריו כאחד." סגן-אלוף תמיר, מפקד הגדוד, כתב למשפחה: "גיורא היה חייל שקט, שלא נהג להבליט את מעשיו בפני מפקדיו, והעדיף לפעול ביעילות ובחוש ההומור האופייני לו. עם שובו לגדוד מקורס מפקדי טנקים, ביקש לשרת בפלוגה מבצעית. לשאלתי מדוע ביקש זאת, ענה כי המשמעת הנוקשה הנהוגה כלפי טירונים בפלוגת מסלול אינה תואמת את סגנון פיקודו ואופיו. תשובתו הפתיעה אותי, שכן נדיר שמפקד, שאך זה סיים את קורס המפקדים, יגבש לעצמו סגנון פיקוד. מניסיוני, הדבר אורך כשנה. גיורא התנהג כמפקד טנק ותיק החל מיומו הראשון בגדוד והיה לדמות של מפקד אבהי, מהסוג הנדיר, שכל מפקד יחידה מאחל לעצמו."
