בן בכור לסיגלית ומשה מאיר, אח נערץ על אחיו, נכד ואחיין אהוב, ומקור גאווה לכל משפחתו. נולד לפנות בוקר של יום כ"ב בטבת תשמ"ח (12.1.1988), בקריית חיים. "הילוד הכי יפה בתינוקייה" – כך הצהירו כל האחיות, ומעידה אמו: "מהרגע הראשון שהניחו אותך על הבטן שלי, כשרק יצאת לאוויר העולם, לא יכולתי להיפרד ממך. שמרתי אותך לידי קרוב, כאילו מפחדת שמישהו ייקח אותך ממני." לידור היה פעוט יפהפה, בלונדיני עם עיניים כחולות ומקסימות, תינוק נוח וכיף לגידול, לא בכיין, ותמיד שיתף פעולה. התפתחותו הייתה מהירה – הן בתנועה והן בדיבור. כילד היה שקט ומופנם, וטיפח עולם פנימי עשיר – "תמיד בפינה שלך, לא הפרעת ולא הצקת, תמיד עם 'הצעצוע' שלך, וחי בעולמות שלך עם כל מיני דמיונות," כך אביו. ככל שגדל, נחשף אופיו הנעים והנוח של לידור ומספר החברים שביקשו לשהות במחיצתו גדל בהתמדה. את חינוכו רכש לידור בקריית ביאליק, עיר מגוריו – תחילה בבית הספר היסודי "נעורים", ואחר כך בחטיבת הביניים "אפק" – בית הספר לאמנויות ולמדעים של רשת "אורט". הגם שהיה תלמיד מבריק ומוכשר, ביכר לידור לעשות את הדברים בדרכו שלו. "הֲכָנַת שיעורים אמנם לא הייתה בלקסיקון שלך," כתבו הוריו, "אבל לא היו לנו דאגות וגם לא עשינו מזה עניין כי ידענו שבמבחנים התוצאות יהיו גבוהות." ואמנם, עם הצלחותיו של לידור לא ניתן היה להתווכח, ולפיכך, כאשר ביקש בתום לימודיו בחטיבה לעבור ללמוד בבית הספר התיכון "אנקורי", נעתרו הוריו: "לא התעקשנו כי ידענו שאתה יודע הכי טוב מה טוב בשבילך, ואכן פרחת שם, הצלחת בלימודים, ציונים גבוהים, וכרגיל כולם שם אהבו אותך והרעיפו עליך רק מחמאות." לידור היה עלם חמודות: נער שקט, רגיש ואחראי, ליבו רחב ופתוח, ונכון תמיד להגיש עזרה. לידור לא נזקק למילים רבות כדי להביע את עצמו – "עם החיוך הביישני שלך אמרת הכול, לא היה צורך במילים." תחביביו היו מגוונים: לידור היה צייר מוכשר ובעל דמיון, ואת ציוריו תלו ההורים בסלון הבית בגאווה גדולה. לידור גם אהב מוזיקה, קולנוע וכדורגל, אהב לבלות עם חבריו, ובחיוכו הכובש מילא את סביבתו אור ושמחה. חברו הקרוב, אביעד ברזניק, מספר על השלווה הפנימית שלידור ניחן בה, שאפשרה לו להתמודד עם כל סיטואציה, מורכבת ככל שתהיה, בקור רוח מעורר השראה: "הייתה לך דרך משלך להתמודד עם מצבי לחץ, בשקט שלך שאפיין אותך, וברוב המקרים היית מצליח להקרין את השקט הזה גם על הסובבים אותך." עוד בטרם התגייס, היה ברור ללידור כי יפנה לשירות קרבי. "הוא אמר 'אני ארים את הצבא, אני רוצה להיות הכי קרבי שיש'," סיפרה אמו. "כל כך דאגתי לך," היא כותבת לו לאחר נפילתו, "אבל אתה החלטת שאתה רוצה רק שירות קרבי ואני, כמו תמיד, קיבלתי בהכנעה את רצונך." ב-30.11.2006 התגייס לידור לחיל האוויר, ולאחר טירונות בבית הספר לנ"מ (נגד מטוסים), הוצב לשירות בסוללה ד' של גדוד "גולן", באגד נ"מ צפון של מִפקדת כוחות הנ"מ. כבר למן ההתחלה עורר לידור את תשומת ליבם של המפקדים כבעל פוטנציאל לקצונה. ואכן, כעבור חודשים מספר, שבמהלכם הגיע להישגים גבוהים, יצא לידור למסלול ארוך ומאתגר, שבסיומו, ביום 26.10.2008, הוסמך כקצין "ברקן". עם חזרתו לגדוד, הוצב בסוללה ג' ביחידת "סטינגר" – מערכת טילי כתף מונחית תת-אדום לטווחים קצרים, וקיבל תחת פיקודו פַּלגה של לוחמים בוגרים, שהובילם בנחישות ובהצלחה לבצע פעולות מבצעיות רגישות ומורכבות בגזרת עציון. בחופשותיו הקצרות נהג לנצל כל רגע לבילוי עם חבריו, וכדי לא להדאיג, לא הרבה לשתף את בני משפחתו על מעשיו בצבא – "ביצעת משימות שהדירו שינה מעיניי, אבל האמנתי לך כשאמרת לי 'אל תדאגי…' " – כך סיגלית, האם. לכל אורך שירותו – בטירונות, בקורס מפקדים ובקורס קצינים בלט לידור באופיו ובכישוריו הייחודיים. כתב רועי אמור, שלידור שירת תחת פיקודו: "לידור – חייל, קצין, גבר וג'נטלמן אמיתי. כשמפ"ל [מפקד פלגה] מקבל פלגה חדשה לידיו הוא מייחל ללוחמים כמוך – רציניים, מקצועיים, אינטליגנטים ושקטים, אך היודעים עם זאת להיות דעתניים וכאשר צריך – עומדים על שלהם. … הוכחת בגרות ורצינות ראויה. זו תמיד היוותה עבורך מצפן אשר הוביל אותך אל המקומות הנכונים." רבות נכתב ונאמר על לידור, על הדרך הנעימה והשקטה שבה ביצע את משימותיו, על המקצועיות והנחישות שבה פעל, ועל חיוכו שמעולם לא סר מפניו. זאב נשפיץ, חבר לכיתה ולנשק: "… הייתי בלא מעט מסגרות בחיי ויצא לי להכיר אנשים רבים, אך לא יצא לי לפגוש בן אדם נדיר כמוך שהתאפיין בטוב לב, בחיוך תמידי, באיפוק וברצינות בכל תחום שעסק בו. … לעולם לא ראיתי כעס על פניך, גם כאשר היית נתון באווירה לחוצה ולא הוגנת…" וכתבו אחרים: "החייל הכי שפיץ בפלגה"; "היכולת שלך לא לוותר גם כשממש קשה, גם כשכולם מסביבך נשברים – לוחם אמיתי." היטיב לתאר את לידור שי קוגניצקי, סגן מפקד הגדוד: "אדם טוב, מפקד נערץ, מחנך ובוגר. אמיץ וצנוע, אפילו שבתוך תוכך עוד ילד של אימא… חדוות פיקוד ומנהיגות כפי שהיו בך לא ראיתי אצל שום קצין אחר." מעל לכול, היה לידור מפקד מסור המחויב לחייליו. "כל פעם שהיית מדבר איתי על החיילים שלך," מספר חברו אביעד, "היה לך ניצוץ בעיניים." גם אם כלפי חוץ הפגין לידור קשיחות, "אי אפשר לשכוח את החיוך הזה, הקטן והנסתר הזה, על פניך. היית אדם שתמיד שמח. אמנם ניסית להסתיר את זה, אבל ראינו זאת על פניך" – כך חייליו. אין כמו סיפור פציעתו של לידור, כדי להעיד על עוצמת אהבתו לצבא ולפקודיו: במהלך אחת הפעילויות באזור חברון, יידו התושבים סלעים לעבר החיילים, ואחד מהם נפל על רגלו של לידור וריסק את אצבעותיו. לידור סבל כאבי תופת, אך סירב להתפנות לקבלת טיפול: "ראו שכאב לו," סיפר אחד מחייליו, "אך למרות זאת הוא המשיך לרוץ ולהילחם כמו פנתר…" רק לאחר יומיים, בלחץ מפקדיו, הסכים לידור לגשת לרופא. הוא קיבל חופשת מחלה לחודשיים, אך סירב להשתמש ב"גימלים" ועשה כל מאמץ לחזור במהירות המרבית לפעילות מלאה: "הוא קנה נעליים באלף שקל כדי שיוכל להכניס את הרגל חבושה," מספר מאיר, אביו, "וחזר לבסיס אחרי שבוע אחד בלבד. הוא רצה להיות עם החיילים שלו." חודשיים לפני נפילתו קיבל לידור פיקוד על פַּלגת לוחמים צעירה, שסיימה זה עתה את הכשרתה בבית הספר לנ"מ. זמן רב חיכה לכך, והיה נרגש וחדור מוטיבציה למלא את ייעודו. מספר מפקד היחידה, סגן-אלוף גלעד בירן: "לידור השקיע את כל מרצו בחינוכם של הלוחמים. הוא הוביל ביד בוטחת את קליטתם בגדוד ובסוללה ואת תהליך כניסתם לתעסוקה מבצעית חשובה בגבולה הצפוני של מדינת ישראל." לא בכדי נודע לידור כמפקד נערץ: הוא אהב את חייליו ודאג לרווחתם כפי שאב דואג לילדיו, השתתף בכל פעילות שלקחו בה חלק, ותמיד דאג כי יזכו ליחס ולטיפול המיטבי. כתבה אמו: "אין מילים לתאר כמה הייתי גאה, לשמוע אותך מנהל שיחה טלפונית – איך שדאגת לחיילים שלך שלא יחסר להם דבר, שיקבלו טיפול הולם לכל מחסור." כתב אחד מחייליו של לידור: "מעריך אותך לא רק כמפקד אלא כבן אדם. התמיכה שלך, הרגישות; מצד אחד היית מפקד, ומצד שני רגיש ומקסים. תמיד נתת את כל כולך בשביל לעזור. הייתי גאה שהענקת לי את הזכות להיות טילן שלך. תמיד אשאר חייל שלך." לאחר נפילתו, כתבו חיילי "פלגת לידור": "היית קצין בין הטובים שידע מערך הנ"מ וידע צה"ל בכלל … אהבנו אותך כל כך וצייתנו לפקודותיך כאילו היו הוראה משמים. לעולם לא נשכח אותך!" ללידור היה כל מה שבחור צעיר יכול לבקש: הוא היה קצין מצטיין ומוערך שכל עתידו לפניו, מוקף בחברים טובים ובמשפחה אוהבת וגאה, והאמין בחשיבות שליחותו ותרומתו – "צעיר מדהים עם לב רחב. ילד צנוע ושקט שלא אהב לפאר את עצמו. הוא תמיד אהב לעזור לאחרים." עם חברו הטוב אביעד, כבר החל לתכנן את התקופה שלאחר השחרור – טיול גדול לחו"ל, ולאחריו פתיחת פאב. "לנגד עיניי צמח לו גבר אחראי ודואג, מחושב עם תכניות לעתיד," כתבה סיגלית, "ידעת בדיוק מה אתה הולך לעשות, כמה כסף יהיה לך כשתשתחרר, הטיול לדרום אמריקה, ואיזה פאב אתה רוצה לפתוח – אפילו העיצוב היה מוכן בעיני רוחך." אלא שתכניותיו של לידור נגדעו, ואת חלומותיו לא זכה להגשים. שלושה שבועות בלבד לאחר פטירתה של סבתו, אם אביו, נקטף לידור כשהוא בשיא פריחתו, והותיר את אוהביו המומים וכואבים. סגן-משנה לידור אסרף נפל בעת שירותו ביום ז' באייר תשס"ט (30.4.2009), והוא בן עשרים ואחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבנהריה. הותיר הורים, שתי אחיות –דניאל וניצן ושלושה אחים – בורק, אלון ויהב. על מצבתו נחקקו המילים: "כל יום שעובר הגעגוע מתעצם, לחיוך, למבט שננצור לעד". ספדה לו מרב, דודתו: "… נשמה יקרה שלי, תמיד היית גאוות המשפחה, רק ענוותך עלתה על חוכמתך ויופייך. היית גאווה למפקדיך ומקור הערצה לחייליך. עמדת תמיד בראש הכוח ולא היססת לסכן את חייך למען חייליך. נשבעת להגן על מולדתך ועל אזרחיה וכך עשית. במהלך שנות חייך נגעת בכל כך הרבה אנשים ועזרת למשפחתך, לחבריך, לחייליך ולמפקדיך. מלאך יקר שלנו … אחיין אהוב שלי. אתה אחייני הראשון, והראשון שקרא לי אימא. … כל מה שנגעת בו הצליח, ותמיד שאפת גבוה. זו צוואתך לאחיך ולחייליך. תמיד תישאר אחייני האהוב ומקור גאוותי." הספדו של מפקד סוללת "ג'וני": "לידור: נערץ, מקצועי, אהוד, 'מורעל', מוערך, חביב, חייכן, נוקשה, ועוד המון מילות תואר. קצין לוחם מוביל אשר ביצע את כל משימותיו בדרכו המיוחדת – 'הדרך עם החיוך הערמומי'. … תמיד נזכור את דמותך ואת אהבת המקצוע והנחישות שהייתה טבועה בך. היית מפקד ראוי להערכה ולהערצה. הובלת, חינכת ופיקדת על חבורה של לוחמים שנשאה עיניה אליך כל שעות היממה. מפקד ערכי שידע תמיד לחייך, מפקד אהוב ואהוד בקרב כלל חיילי הסוללה. לעולם לא נשכח את תרומתך הגדולה. זיכרונך תמיד יישאר איתנו." במכתב הניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי: "מפקדיו של לידור מספרים כי ניחן ביכולות חשיבה גבוהות וכי היה אדם עניו, נעים הליכות ואהוב. לידור תואר כקצין נחוש וחדור רצון לתרום, מפקד מסור, קשוב ודואג לחייליו. היה אהוד ומוערך על ידי הסובבים אותו. … זכרו יהיה נצור בליבנו תמיד." כתב למשפחה מפקד היחידה: "בפגישתי הכאובה עימכם, בני המשפחה, ראיתי את הקרקע הפורייה שעליה צמח אופיו הבוגר של לידור, והבנתי מהיכן שאב את נחישותו, צניעותו, אהבתו למדינה, לחייליו ולחבריו. היו גאים. חייו של לידור היו קצרים, לדאבון הלב, אך ערכיים, מלאי עניין וסקרנות. נזכור את לידור כאדם ערכי, מסור וחבר של אמת. … היו לי הכבוד והזכות לפקד על יקירכם. יהיה זכרו ברוך." כתב אלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר: "מפקדיו של לידור וחבריו ליחידה מספרים כי היה מפקד בעל מוטיבציה גבוהה, אשר ראה עצמו כדמות מחנכת לפקודיו. … עוד מספרים כי היה אדם רגיש, אחראי, נאמן, שקט, עניו, אשר זכה להערכה רבה מצד מפקדיו ופקודיו, פעל בדרכי נועם והיה אהוב על חבריו. מותו בטרם עת הינו אבדה גדולה. משפחת חיל האוויר מאמצת אתכם אל ליבה לעד." במלאות שנה לנפילתו, הוציאו אוהביו של לידור חוברת זיכרון ובה, בין ציוריו, איגדו את ההספדים ואת מכתבי הפרידה והתנחומים. כתבה אמו: "שנה עברה והזמן עמד מלכת. … קולך מהדהד באוזניי – 'אימא' אני שומעת אותך קורא בקולך העייף כשהיית מתקשר אחרי שעות ארוכות ללא שינה. הריח שלך באפי … בעיני רוחי אני רואה את החיוך שלך, המבט שמבין בלי שאני צריכה לדבר … אוהבת אותך, ילד יקר שלי, ללא גבול. הכאב קשה מנשוא, הגעגוע בלתי נסבל. … מלאך שלי היית בחייך וכך נשארת גם בלכתך. בכל מקום וזמן אתה איתי, ברוחי ובנפשי. … תמיד הייתי ותמיד אהיה גאה לשאת את התואר 'אימא של לידור'." כתב אחיו בּוֹרֵק: "… קשה לכתוב כאב. אני כל כך מתגעגע אליך. אני כותב לך וקשה לעצור את הדמעות אבל כמו תמיד, דבר שלעולם לא ישתנה, כשאני מדבר עליך ואיתך עולה חיוך, חיוך של גאווה, גאווה בזה שאתה אח שלי. .. כל רגע איתך היה כיף, תמיד חייכת, אפילו לרוץ אחריך ברחוב כשהלכנו ביחד – בגלל הצעדים הגדולים שלך, כשישבנו לאכול בחוץ, כשראינו סרט ביחד. עצם זה שהייתי לידך, נהניתי מזה. … עכשיו נשאר לי רק לקוות שאתה יודע כמה אני אוהב אותך. … עכשיו נשאר לי רק להיזכר, לבכות ולחייך. אוהב ואוהב אותך תמיד." ביום הולדתו העשרים ושניים, כתב חברו זאב: "… הייתי חלק ממך בתקופות החיים השונות, בתיכון ובצבא, ונהניתי מהחמימות ומטוב ליבך, מצחוקך הצנוע והרוגע, ומהביטחון שהשרית עליי … לעולם לא נצליח להבין את חסרונך, אך חיוכך התמידי וכל הטוב ממך יישאר חקוק בזיכרוני לעד." הדר, ידידה: "… אתה עדיין שם, אתה עדיין פה. גם אם זה רק במחשבות וברגשות שלנו – אתה לא הלכת לשום מקום. אומרים שהדרך אל האושר היא קשה ולפעמים מכאיבה – אני מקווה שטוב לך ושאתה במקום שבו ניתנות לך כל השלווה והנחת שאתה צריך. … דע שלכולם אתה חסר, וכולם חווים את אותו געגוע." "ומה יישאר איתנו?" כתב שי, הסמג"ד, "דמותך היפה והצנועה… הַעֲרָצַת חייליך אותך, גאוות מפקדיך והאהבה האדירה של הוריך, להם השארת חלל שלעולם לא יתמלא. דע שאתה איתנו בליבנו, תלווה אותנו בהמשך חיינו, רק שמור עלינו שם למעלה…"
