בן זהרה ואברהם. נולד ביום ט"ז באלול תשי"ט (19.9.1959) במושב עזריה שבשפלת החוף, להוריו מהראשונים שיישבו את האזור ופיתחו אותו במשקים חקלאיים ובמשקי חי. חיים היה הילד החמישי מבין תשעה אחים ואחיות – אח ליוסי, משה, דוד, שושנה, יעקב, חנה, שמחה וישראל. את חינוכו קנה בבית הספר האזורי "איילון" שבמושב בית חשמונאי, שם בחר להתמקצע בתחום הנגרות, ואף עסק בכך עד לגיוסו לצה"ל. חיים נודע כילד חכם, שקט, דייקן ומסודר, והיה אהוב על כל סובביו בזכות חביבותו, טוב לבו וצניעותו. תמיד הסתפק במועט, אהב לעזור והרבה לסייע להוריו ולכל אחיו. ימי ילדותו עברו עליו בנעימים – בגידול בעלי החיים שבחצר הבית – כלבים, חתולים, יונים – ואפילו סוס, ברכיבה ובהשתוללות על האופניים עם יעקב אחיו, ובעבודות נגרות שאהב לעשות. באותם הימים לא הייתה במושב פעילות חברתית רבה, ואת רוב שעות אחר הצהריים בילו האחים במועדונית, שם קיבלו עזרה בשיעורי הבית, ובהמשך, אף עזרו לילדים קטנים מהם. חגיגת בר המצווה המשותפת של חיים ושל אחיו יעקב, שהתקיימה בכותל המערבי, זכורה כאחת החוויות המרגשות ביותר מתקופת ילדותם: כל בני המשפחה נסעו יחד לירושלים, ואחרי התפילה טיילו בעיר העתיקה ואכלו במסעדה. חיים אהב לרכוב על סוסים, ומאז היה בן שש-עשרה, נוספה לכך גם אהבת הרכיבה על אופנועים. הוא חלק אופנוע עם אחיו יעקב, ובכל הזדמנות יצא לכבוש דרכים חדשות. ב-7 ביולי 1977, כשהוא בן שמונה-עשרה, התגייס חיים לצה"ל ושובץ בחיל הלוגיסטיקה. לאחר הטירונות הוצב כנהג תובלה כבדה בבסיס "רפידים" שבסיני, ובהמשך, בעקבות פציעה מכדור שנפלט מנשקו, הועבר לבסיס ההובלה "בית נבאללה", שם מילא מגוון רחב של תפקידים. בין היתר, שימש חיים אחראי מחסני חירום, אחראי על מטול הדלק, ממלא מקום קצין תחזוקה, מפקד פלוגת מפקדה, רס"ר בסיס ואחראי מתקן עצורים בבסיס. חיים היה אהוב על כולם – חיילים ומפקדים, ובלט במקצועיותו, במסירותו לעבודה ובאהבתו הגדולה לצה"ל. רגישותו אפשרה לו לראות את האדם שמאחורי החייל, וכך טיפח מערכות יחסים רבות עם חברים וחברות שהכיר בצבא. לכולם עזר ככל יכולתו, והשקיע בהם מזמנו גם מחוץ לשעות העבודה שבבסיס. דרך מיוחדת הייתה לחיים לטפל בחיילים בעייתיים, כפי שמספר יעקב: הוא נהג לתת להם את מבוקשם, ואחר כך דרש מהם למלא את חובותיהם לבסיס. בכך הצליח לקנות את ליבם, ומכאן שהכול נתרמו. בני המשפחה מספרים כי בעת תקופת שירותו של חיים ב"בית נבאללה" נהגו לחוג את ליל הסדר בבסיס, עם החיילים שנשארו בו, כאשר חיים מנצח על כל האירוע מבחינה לוגיסטית. רצון עז היה לחיים להתפתח, ללמוד ולהתקדם. עם כניסתו לצבא הקבע, בקיץ 1980, ביקש לצאת לקורס קצינים, אלא שראשית היה עליו להשלים את תעודת הבגרות. חיים נרתם לאתגר, עמל להשלים את החסר, ומצויד בתעודת הבגרות הגיש שוב את הבקשה לצאת לקורס קצינים. מפאת גילו המבוגר, יחסית, נדחתה בקשתו, אך הגם שהיה מאוכזב לא נפגמה שאפתנותו. חיים ידע כי לימודים הם העתיד והחליט להמשיך וללמוד, ובשנת 1996 סיים לימודי תעשייה וניהול והוסמך כהנדסאי במקצוע זה. באותה שנה גם עזב את בסיס "בית נבאללה" שבו שירת שנים רבות, והחל תפקיד חדש בבסיס "תל השומר" ביארג"א – היחידה לארגון ולגיוס אמצעים – כעוזר רמ"ד (ראש מדור) ביקורות ותרגילים. במסגרת תפקידו השתתף חיים באופן פעיל במאות תרגילים וביקורות בבסיסי צה"ל. מאוחר יותר, ב-1999, השלים תואר ראשון במינהל עסקים מטעם אוניברסיטת דרבי, ואף זכה לתעודת הצטיינות על פרויקט הגמר שהכין, שנשלח לאוניברסיטת האם שבאנגליה למטרת תצוגה בפני סטודנטים הלומדים בחוג. בשנת 2001 הוסמך חיים במכללה למינהל בקורס לביקורת פנימית לקציני צה"ל. את בחירת ליבו, רבקה, הכיר חיים בהיותו חייל, כשהייתה בת חמש-עשרה. בשנת 1982, אחרי ארבע שנות חברות, נישאו השניים, ובנו קן חם בבית ההורים שבמושב עזריה. ארבע שנים התגוררו שם, ובמהלכן נולד בנם הבכור שי. בשנת 1986 קנו את ביתם שבאריאל, שם נולדה בתם האמצעית מרגלית. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ובגבור האירועים האלימים בשטחי הגדה המערבית ביקשה אמו של חיים כי ישוב להתגורר במרכז הארץ, כדי שלא לסכן את חייו ואת חיי משפחתו. חיים, כבן מסור, נעתר לבקשת אמו, והמשפחה העתיקה את ביתה ושבה להתגורר במושב עזריה. כעבור שלוש שנים קנו חיים ורבקה דירה ברמלה, ושם נולדה בת הזקונים נטלי. עשר שנים גרו ברמלה, ומשם עברו לגדרה. אהבה אין-קץ הייתה אהבתו של חיים לרעייתו ולילדיו, אך מחויבותו למערכת הצבאית ולתפקידיו גזלו את רוב ימיו ולילותיו. חיים, מספרת רבקה, עבד בלי סוף, וידע להוקירה על תמיכתה הבלתי מסויגת בו ועל נכונותה להתמסר לגידול הילדים ולטיפול בבית. את הידע והניסיון שצבר חיים בתפקידיו השונים, תרגם לספר מקצועי שכתב במהלך שירותו ובו נפרסת משנתו – כיצד לייעל, מבחינה לוגיסטית, ניהול של מחנה – מרמת פח הזבל ועד רמת המפקד. תרומתו האדירה של חיים למערך הלוגיסטי של צה"ל הועלתה על נס בכמה וכמה תעודות הצטיינות והוקרה שקיבל: בשנת היובל למדינת ישראל, וכן ביום העצמאות החמישים והארבעה, זכה לתעודות הערכה "על מצוינות, איכות, יוזמה והתמדה". עוד זכה, בין היתר, בתעודות "נגד מצטיין" – האחרונה שבהן בשנת 2002. תשע-עשרה שנה קודם לכן, בשנת 1983, הוענק לחיים ציון לשבח על אזרחות טובה לאחר שגילה מטען חבלה, מוטמן בתוך כיכר לחם, שהוסתר מתחת לספסל בתחנת אוטובוס הומה. בזכות גילוי המטען, ניצלו חייהם של אזרחים רבים – נשים וילדים. בתחילת שנת 2002, בעודו בשירות, התגלתה אצל חיים מחלת הסרטן. חיים גמר אומר להילחם במחלה, עבר ניתוח קשה, ומשהחלים ממנו, חזר לעבודתו הצבאית. שנה וחצי אחר כך שבה המחלה לקנן בגופו. שוב גילה חיים תעצומות נפש, ובמשך השנתיים וחצי הבאות נלחם במחלה בעקשנות – הוא עבר עוד שתי ניתוחים, והמשיך לקבל טיפולים כשהוא נחוש בדעתו להילחם עד הסוף. ב-17.2.2005, בטקס מרגש, העניק אלוף אודי אדם, ראש אט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה), לחיים אסף דרגת רנ"ג (רב-נגד). ארבעה חודשים מאוחר יותר, ביום כ' בסיוון תשס"ה (27.6.2005), בעת שעשה את דרכו לבית החולים "הדסה עין כרם" שבירושלים לקבל טיפול נוסף, נפטר חיים. בן ארבעים ושש היה במותו, ומאחוריו עשרים ושבע שנות שירות צבאי. בשעת ערב מאוחרת, כשבני משפחתו וחברים מלווים אותו, הובא חיים למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בגדרה. הותיר רעיה, בן ושתי בנות, אם, חמישה אחים ושלוש אחיות.
