בת דפני וירון. נולדה ביום ח' באייר תשמ"ח (25.4.1988) בקיבוץ מעגן מיכאל. אחות לעמרי. דורון, דורדי בפי אוהביה, הייתה תינוקת זריזה בהתפתחות שהלכה כבר בגיל תשעה חודשים. ילדה חזקה ונוחה, שעד גיל שבע לא הייתה חולה. את עולם ה"ברביות" גילתה מאוחר: בגן דיברה בלשון זכר, לבשה בגדי בנים ושיחקה במשחקי בנים. דורון ידעה הרבה ספרים על-פה לפני שלמדה לקרוא, והייתה עושה עצמה קוראת מהספרים ומרתקת ילדים ב"קריאתה". במקומות שלא הייתה זוכרת אלתרה, ולבסוף המציאה את שם המחבר והמאייר. בשנים הראשונות בבית הספר היסודי "מעגנים" שבמעגן מיכאל הייתה דורון דמות של מנהיגה. היא פיתחה חברויות, השתתפה בפעילויות המועדון והייתה תלמידה חרוצה ושקטה, ועם זאת ערנית מאוד, יצירתית וסקרנית. מגיל זה התפתחה בה תאוות קריאה, והיא החלה קוראת ספרים בסדרות. מדי פעם כתבה יומנים וסיפורים קצרים. אך מאחורי החוזק והחוסן, הצטברה אצל דורון רגישות גדולה מאוד כלפי עצמה וגם ביחס לזולת. הייתה בה כריזמה שקטה שאחד מביטוייה היה כושר משחק מרשים. המעבר לחטיבת הביניים – מבית ספר קטן ומוגן למסגרת גדולה ולא מוכרת – לא היה קל. דורדי הצטיינה בלימודים אך חשה אי נוחות חברתית וקושי בהתמודדות עם סביבה חדשה ושונה. לראשונה נתקלה באלימות בלתי נשלטת בסביבתה, הרגישה מאוימת ומנוכרת. בסוף שנת הלימודים התבשרה שהיא מקבלת תעודת הצטיינות שכבתית, אך בצעד לא שגרתי החליטה להחזיר את התעודה לבית הספר כמחאה על ההתייחסות להישגים ולא לאנשים, ועל חוסר העידוד שיש בכך לילדים המתקשים. בכיתה ח' עברה דורון למוסד החינוכי "מבואות עירון" שליד קיבוץ עין שמר. בשלב זה, כפי הנראה, התחיל להתפתח אצל דורון החזקה, המנהיגה והשחקנית הראשית, כאב אישי עמוק שילך ויגדל. רגישותה הגבוהה התבטאה באסקפיזם, בניסיון להתרחק מהמציאות ומכל מה שמכאיב, ומהצד האחר גילתה אכפתיות ומודעות עמוקה לסבלו של השונה והאחר. היא הזדהתה עם מצוקת העם הפלשתינאי ועם זו של האזרח הקטן שסובל מהרעב ומהעוני, התקשתה לעכל את ההתעמרות היומיומית והמעצורים במחסומים, והשתתפה בהפגנות. בקיץ של סוף כיתה י' החלה דורון להשתתף בקורסי הכתיבה של מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער). כאן נוצרו ערוץ נוסף של תוכן וביטוי, וקבוצת השתייכות חדשה. שירה "בבית", שנכתב בקורס האחרון, בסוף י"ב, התפרסם ב"עיתון 77" – ירחון ישראלי לספרות: "את תחתכי ירקות אצבעך מדממת אל תוך הסלט / ואני / ידי שלי אאחוז ואומר / לא כואב / לא כואב לי בכלל // כל איש בביתנו ישוב בחדר אחר / ונראה כמו מבעד מבט קטרקט / המרכז בהיר אך מסביב מטושטש // ותמיד בבוקר יותר נעים / יש לך זמן לשאול שאלות / לעמוד בפתח ולצפות / בגבינו הקשים מתרחקים וידינו אינן נוגעות / אני יודע שבאותו הרגע עולה בך תהייה / האם עודנו זוכרים / איך לאהוב ולהיות נאהבים." דורון הרבתה לכתוב – כתיבה ישירה מאוד, מהלב, בלי ייפוי, בלי הנחות לעצמה, לסביבה וגם לא להורים. היא אהבה לקרוא ולקנות ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, ולא אחת הצהירה שתהיה הסופרת הישראלית הראשונה של הספרות הבדיונית. היא נרשמה לאגודה למדע בדיוני ופנטזיה, ומדי קיץ נסעה לכנסי האייקון. עם זאת, גם אהבה את כתיבתם של עגנון, דוסטויבסקי וג'יימס ג'ויס. היא טיילה הרבה עם אביה בשבילי ישראל, בסיני, בנגב ובחו"ל ושמעה הרבה מוזיקה: להקת "אלג'יר", "הג'ירפות", עברי לידר, אביתר בנאי, מרילין מנסון ואחרים. בלימודים השקיעה ונהנתה במקצועות שאהבה, בעיקר ספרות ותולדות האמנות. השקיעה פחות בשאר המקצועות, אך ניגשה לכל בחינות הבגרות ועברה אותן בציונים גבוהים. בסוף כיתה י"א חוותה אהבה ראשונה וחברות עם עידו, ולקראת סוף י"ב החלה אהבה שנייה ומאושרת עם דורון, חברו הטוב של אחיה. באותה תקופה קיבלה רישיון נהיגה, עברה לחדר משלה והחלה לרהט אותו. עד הגיוס עבדה במכבסה, קיטרה קצת, אך אהבה את הצוות והרגישה מוערכת. לקראת הצבא התלבטה רבות עד שהחליטה על מסלול "לוחמות איסוף במודיעין שדה" ועברה בקלות יומיים גיבוש. בלשכת הגיוס, רגע לפני עלייתה לאוטובוס, הפקידה בידי כל אחד מבני משפחתה מכתב אישי מקופל וביקשה לקרוא אותו רק אחרי שהאוטובוס יתרחק. וכך כתבה לאמה: "… רציתי להגיד לך, יקרה, שאני אוהבת אותך. שאני מעריכה את המוני הדברים שעשית עבורי בשש השנים האחרונות בפרט. אימא, תאמיני בי. יש לי הכוח וגם לך. זה לא יהיה קל ובטח לא נעים. מקסימום קר. גם על זה מתגברים. זה אחד הדברים הכי טובים שאני עושה למען עצמי ואחד המסלולים שהכי חשוב לי לסיים. תהיי גאה בי, תהיי גאה בעצמך, את אימא נפלאה. שלך, דורדי." דורון התגייסה ב-20.11.2006 לחיל המודיעין והחלה טירונות של לוחמות איסוף בבסיס מודיעין שדה בצאלים. היא הצליחה, הכירה חברות חדשות, אהבה את המ"כית האישית ואת הצוות. אך למרות הביטחון העצמי שרכשה, התגבר אצלה הקושי של ריחוק מהחבר ומהבית והחשש מהמסלול הארוך והמפרך. לפיכך החליטה לפרוש מהמסלול הקרבי והוצבה זמנית בשלישות הבסיס. דורון השתלבה יפה בשלישות, הייתה מרוצה מהצוות, אבל רצתה לעבור לבסיס קרוב יותר לבית. עידן חוסר הוודאות באשר לעתידה הצבאי, העמיק את הקושי שנוכח בנפשה. בבוקר יום ראשון, כ"ד בטבת תשס"ז (14.1.2007), שלחה דורון מסרונים רבים – כחמישים במספר – ולכולם אותו משפט: "אני אוהבת אותך". היא קפצה אל מותה, לא לפני שהודיעה לידידה הטוב שהשאירה תיק שחור על גג בניין "עזריאלי" בתל-אביב ובתוכו צוואה. מהצוואה למדו ההורים על ארבע מחברות השירים שכתבה, ועל ההוראות המדויקות לגבי אופי הלוויה שהיא מבקשת, ביחס לחלוקת הרכוש שלה, ועל מקום הימצאן של כמה מתנות יום הולדת שלא הספיקה לתת. דורון הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוצה, מעגן מיכאל, והיא בת תשע-עשרה. על קברה ספד לה אחיה, עמרי: "כל החיים היו לך המון קליפות, ולמרות כל הקליפות האלה, כל כך הרבה אנשים הצליחו לראות את היופי שלך וידעו לאהוב אותך. … עכשיו אני יודע, שזה גם מה שגרם לנו לא לראות עד הסוף מה קורה מתחת. ובגלל זה לא הצלחנו להציל אותך מעצמך. חשבתי לכתוב, שאם היית יודעת כמה אנשים באו הנה היום והיית רואה כמה הם אוהבים אותך, היית מתחרטת. אבל דורדי יפה שלי, אני בטוח שאת ידעת את זה טוב מאוד, והיו דברים שפשוט היו חזקים ממך. … אני לא יודע איפה את עכשיו, אבל אני מקווה שאולי שם את סוף סוף שלמה עם עצמך." הוריה של דורון הוציאו ספר לזכרה. בין התמונות הרבות, משולבים קורות חייה, שיריה ורשימות שכתבה, ודברים שנכתבו לזכרה. בהקדמה לשירים כתב אריאל זינדר, מנחה כתיבה בקורסי מתא"ן: "באשר נלך, באשר נאהב, נקווה, ננסה לתקן, באשר נחיה – לעולם נחיה בתוך העתיד של דורון. … צריך לומר מיד: זו זכות גדולה. זו הזכות לאחוז בקצוות החוטים שדורון הותירה, ולטוות אותם לתוך אריגים שהיא לא הכירה, אולי אפילו לא שיערה. אבל זה גם עול לא פשוט, כי ייתכן שלעולם נישאר עם הספק ביחס למעשה האריגה הזה, ביחס לדיוק שלו, לאמת שבו, להמשכיות הטבעית שלו לדמותה של דורון הממשית." רבים משיריה של דורון נכתבו בלשון זכר: "עכשיו אני מצליח לנשום / לאט, לא כמו משוגע, / עכשיו אני רואה ומבין: / אני בעצם אישה." השיר "לסיום": "בעוד שנה אני מתכנן לבצע ריקוד / פירואטים על שני מגדלים. / כשאפול בסופו וארכין את ראשי, / לשנייה יכבו הכוכבים. / לסיום אני רוצה לנשק את כולכם, / ולהוציא לשמש את הנורה, שלא תזרח. // כשתסגרו את המכסה, / אנופף לשלום / וכשאבא יבכה / אחייך. // אני נח על אדמתי אדמתו / ושלום לי, שלום." "אני רוצה שכולם ידעו שאני קיים": "אני רוצה שכולם יידעו שאני קיים, / להסתובב עם שלט / ועליו משפט / ממש מטומטם. / מתי ירשו לנו לראות / את סימפוניית הדם שבתוך הריאות? / מתי ימלאו את הברכות בנייר, / ונוכל ללכת לים לטבוע? / מתי תאהבי את כולם? / אני רוצה לרקוד אותך לים / לאורו הרך של כוכב, / אור שאול וממוחזר, / כמו מחשבה על אתמול, / אם תחשבי אותה מחר." "אהבה שלא ידעה": "היו לי חיים על המיטה שמישהו אחר לקח / היו לי חברים על ספסלים ומישהו אחר צחק / היו לי מילים ומחשבות שמישהו מחק / היו לי סמלים וגינונים שמישהו אחר צעק. / הייתה לי אהבה שלא ידעה, / הייתה לי חברה יפה. / היו לי מחשבות על מוות, עד שנפטרו. / הן נקברו, ועל המצבה כתבו / שהיה להן יופי, אבל הן נשברו." "מת עכשיו": "ואם אני מת עכשיו / כזה רזה למרגלות מגדל / אם נפשי היא צל שחור של גבר, גדול ומפואר / אם דמי מחום היום רותח על אדמת בטון / אני כפיתי שקט על ההיגיון. / אם אני מת עכשיו / אם אני כחום היום / אז ניצחתי." "חוסר הערכה": "חוסר ההערכה, / שמפיל אותך, / אל הרצפה, / הכי טוב, ככה, / עם הלחי צמודה. / זה חוסר ההערכה / שמביא את הזעם. // אבל זה היופי שבך, / מוציא מזה שירה. / העיניים שלך / רצות על השורות הריקות / וידך רודפת, / שופכת רגשות / ממלאה / שורות, שורות. // זה חוסר ההערכה שלך / מפיל לרצפה / אבל היד / שלך / תדחוף למעלה, / חזרה." "קוקאין": "קוקאין של אהבה ב-180 מעלות / חוללו חמאות על השיש, / פצחו בריקוד 350 גרם של שוקולד מריר, / נשמו 6 ביצים את האוויר / והרכיבו יחד נס כל הפלאים: / קוקאין של אהבה ב-180 מעלות." – "לרקוד עם שד" דברים שכתב ירון, אביה של דורון, ליום השנה למותה: "הוא בא בלי הזמנה, ללא התראה ובלי שום הכנה. מגיע עם קצין העיר, אפילו לא ארוז באריזת מתנה. מאותו רגע הוא שלך, הוא איתך. שותף בכל דבר, דייר משנה לא קרוא, אך עם חוזה לכל החיים. "זה כמו לרקוד עם שד", אומרים פורטיס וסחרוב בשירם "ניצוצות", "זה כמו לרקוד עם שד, שמחבק ולא עוזב". ופעם השד הזה הוא כמו ג'ין שיוצא מתוך כד וגדל וגדל, ועיתים הוא קטן, כמו ג'וקר מטורף המגיח מאיזה 'מג'יק בוקס'. "הוא די ערמומי ונבזי השותף, מנצל שאתה הוא הצד הפגוע. יש לו כמה שמות וכמה מופעים, והתחום ביניהם לעיתים מטושטש ובלתי ידוע, פעם הוא עצב עמוק ופעם הוא כעס, תסכולן או דכדוך, אך תמיד כאב וגעגוע. "בדרך כלל אני לא רב איתו ולא מתעמת. לא חושב שמשנה מי בינינו ינצח באמת. לא הולך לקבוצת תמיכה, לא רוצה שום יועץ שיתווך בדיאלוג עם השותף. לומד עם הזמן לשלוט בו מעט, להגיע להבנות, לשים לשותף מגבלות. אבל כן, זה כמו לרקוד עם שדים ולנסות להשתלב בצעדים. "יש לשותף מנהגים קבועים, הוא די מנומס ועם המון סבלנות. כל היום הוא מחכה במושב האחורי של המכונית ובדרך הביתה, ככה בין צומת פל-ים לאורות הוא נהיה יותר שד. קם, שולח יד, נוזל לאט כמו כתם שמן על עורפך, מחבק את הכתפיים, מחבק ולא עוזב. כן, יש לו לשד המון סבלנות ואולי גם קצת פחד קהל – אחרת למה הוא בא כשאתה לבד או פנוי רגע לעצמך? "לפעמים הוא מחליט לשחק אותה רציונאלי, מספר על אחוז המתאבדים הגבוה יותר באותו הגיל בסקנדינביה, על צמצום התופעה בצה"ל ב-2007. מנחם כאילו. "פאק! עזוב אותי", אני אומר לו, "אתה לא מבין שבשבילי היא מאה אחוז איננה, אלף אחוז!". "הכי נכון זה כשאני פותח לו את הכד, מוציא אותו מהקופסא ביוזמתי. אז הוא קטן, רגוע ונשלט. נותן לי להיזכר בך ילדתי בסיטואציות של שמחה, של חוויות משותפות, של אושר שחלף. ובסיום שנינו בוכים קצת יחד, ואת שוב נמוגה ונעלמת לאי שם. היי שלום". כתבה דפני, אמה של דורון: "נדמה שכולם התפזרו ואנחנו שכחנו ללכת. / בכל מקום עברה ציפור בוערת. / מופסדים ועניים עמדנו בחושך מול תהום, / היה קשה לנו לנשום. / באוויר התעופפו נוצות, / געגועים חיפשו את קצות האצבעות. / לא ידענו שזו שנת השמיטה שלנו / לא הבנו שזו שנת המיתה שלנו." כתב דורון, החבר: "… החסר הוא יומיומי, הגעגועים הם למה שהתחלנו לבנות, והצער עולה כשהדמיון מציג את מה שיכול היה להיות. … אהבתי אותך והערצתי אותך, דורון, כי הרגשתי שאת אדם מנצח. … תמיד הערצתי אותך על מה שעבר עלייך, ועל איזו מדהימה את היום. הנשיות שהתפרצה ממך, השנינות וההומור שהיו רק שלך, המחשבה היצירתית – כל אלו שאבו אותי לתוך הקשר הזה, והתאהבתי בך במהירות מטורפת. העומק האינסופי הוא שמשך אותי הכי חזק, ואליו אני מתגעגע הכי הרבה. אף פעם אין שורה תחתונה אצלך, אין קרקעית. תמיד יש עוד." כתב אמיתי: "… לא עובר יום בו לא מספיקה השמש להזכיר לי, / שקרניה לא פוגעות בך עוד. / והיא מתגעגעת כל כך, שקשה לה לזרוח. / ובסוף, מלאת תקוות שווא היא מחפשת אותך. / מטילה תוך כדי כך את צלה כמו שעונים סביבנו, / עד שהיא מאדימה מכאב וחוזרת לישון…" כתב דרור: "דמיינתי ילדה מטיילת על קו / שמפריד בין ההר לשמים / רגע היא פה, רגע היא שם / תמיד משאירה מקום לספק / בסוף מאבדת עצמה / ברוח סתווית נעימה / מפנה מקום לספק // דמיינתי ילדה מטיילת על קו / שחוצה את הארץ לשניים / רגע היא פה, רגע היא שם / תמיד משאירה חורים בשפה / בסוף מהגרת מכאן / רוכבת על צל של ענן / מפוררת את השפה // הקו הזה שלמדתי לשנוא / נמתח אל האופק ולא נגמר / הקו הזה שעובר לידי / מבטיח שלא איעלם מחר…" כתב עידו: "עכשיו את רק זיכרון. את אוסף זיכרונות שמחים, עצובים, מרגשים וכואבים. אני כבר מתחיל לשכוח את היופי שלך, שבגללו הייתי נשאר ער לילות. את ההומור החד והקטלני שלך, שהיה משאיר אותי חסר מילים כל פעם מחדש. את כישרונותייך הרבים, את צחוקך המתוק, את נשימותייך, את השיחות המרתקות שלנו, את ההתרגשות שעברה בי, כשהייתי רואה אותך. ואת הצמרמורות הרבות שעברו בי בנקודות המשבר והפריחה שלנו. … אהבתי אותך, אוהב אותך ואוהב אותך לעד." כתב הדוד נמרוד: "… כשאני בוכה, אני מרגיש שבעיקר אני בוכה על מה שלא היה לנו. על הרגשות שלא מצאו להם ערוץ, על החומות שלא ידענו לפרוץ, ועל כל מה שהיה לך להציע ואנחנו לא ידענו לקחת…" כתבה האם: "לא תמה ילדתי. בתי המתה לא נחתמה. / באוויר שביני לבינה / אני עכשיו קרובה לאדמה / ולכל מה שבה. / לאדם, לדם. לדמה. / קרבות מרים בין נפילה לקימה. / לא תמה בתי המתה, / האוויר שביני לבינה שותת שתיקה. / ורק האדמה שלי ריקה."
