בן הלנה ואלכסנדר יגושין. גדל בבית ציפי ומאיר אסף. נולד ביום ה' בחשוון תשמ"ה (31.10.1984) בקייב שבאוקראינה. בחודש ספטמבר 1992, כשמלאו לאלכס שש שנים וחצי, הועלה לארץ על-ידי רבני כפר חב"ד. הוא שהה בכפר חב"ד ארבע שנים וחצי, עד בואה של אמו לישראל. בשל בעיות שונות של אמו נמסר אלכס על-ידי שירותי הרווחה למשפחת אומנה בכרמיאל. אלכס התקבל במשפחת אסף באהבה גדולה ובחום שהיה חסר לו באחת-עשרה שנותיו הראשונות; כבר בימים הראשונים לשהותו בביתו החדש ביקש לכנות את הוריו המאמצים "אבא" ו"אימא" והתייחס לאחיו החדשים – תומר, צביקה, גל ושמרית – כאחים לכל דבר, והיה להם לאח אהוב. אלכס החל את לימודיו בכיתה ה' בבית-הספר היסודי "אלון" שבכרמיאל ומיד כתב בכל מחברותיו את שם משפחתו החדש – אסף. בסיום כיתה ו' עבר לחטיבת-הביניים "מגדים" שבעיר והמשיך לחטיבה העליונה "אורט מגדים". בהגיעו לגיל שש-עשרה מיהר להוציא תעודת-זהות וביקש מהוריו המאמצים להחליף באופן רשמי את שם משפחתו לאסף. לבקשתם, הסכים להמתין עד גיל שמונה-עשרה כדי שיוכל להחליט לבדו על הצעד; בהגיע הרגע הנכסף, ביום הולדתו השמונה-עשרה, ניגש אלכס למשרד הפנים בכרמיאל, שינה את שם משפחתו מיגושין לאסף והיה למאושר באדם. המזכירה בתיכון "מגדים" מעידה שאלכס לא נח ולא נרגע עד ששינתה את שם משפחתו ברשומות בית-הספר; כך נהג גם עם הפקידה במשמר האזרחי, שם התנדב במהלך שש שנים, מלא גאווה על שהשיג את שאיפת חייו. אלכס היה נער חייכן ונמרץ, שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים, ובלט כאדם בעל ערכים ולב רחב וחם. מוכן היה לעזור לכל אחד ובכל עת, להשקיע ולעשות למען הזולת. מורותיו העידו על רוח ההתנדבות ויכולת הנתינה שניחן בהן ועל מעשים הראויים להערכה. בעיני רבים, ובמיוחד בעיני המשפחה, נחשב אלכס ל"מלאך" – התגלמות הטוב, היושר והנאמנות. הוא אהב לשחק כדורגל וכדורסל, גילה כשרון יוצא מן הכלל לציור, התמצא במחשבים, אהב מכוניות – ובמיוחד את מכונית ההורים – אך בעיקר נמשך למוזיקה: מדפי חדרו היו עמוסים בתקליטורים וכלי שמע מכל הסוגים ובעיזבונו נותרו דיסקים רבים עם המוזיקה שאהב. את לימודיו סיים אלכס בהצלחה רבה והביא הביתה תעודת בגרות לתפארת משפחתו ולתפארת בית ספרו. אלכס אהב מאוד את אחיו. תומר, אחיו הבכור, קצין בכיר בצה"ל שבתפקידו האחרון שימש כסמג"ד, היה עבורו מודל לחיקוי. אלכס העריץ אותו והלך בדרכו. אלכס אהב לשבת ליד צביקה, שהיה למקצוען בגרפיקה ממוחשבת, ולהתפעל מביצועיו במחשב. גל היה לחברו הטוב ביותר, פער הגילאים ביניהם היה קטן והם שיחקו יחד במחשב, צפו בסרטים, ושוחחו שיחות נפש. שמרית היתה עבורו האחות הקטנה והלמדנית, הוא העריץ אותה ושמר עליה מכל משמר. בסוף חודש יולי 2004 התגייס אלכס לצה"ל, הוצב בגדוד "רותם" בחטיבת גבעתי והחל את מסלול הכשרתו כלוחם בחטיבה. את הטירונות והמסלול סיים כחייל מצטיין, נשלח לקורס מפקדי כיתות והיה למפקד בצה"ל. בקרב מפקדיו ופקודיו נחשב אלכס כאדם משכמו ומעלה; כמפקד היווה דוגמה אישית וחייליו כינו אותו "האבא שלנו". אלכס דאג לכל מחסורם של פקודיו ולעולם לא הלך לישון לפניהם. כל חיילי הגדוד אהבו את אלכס והעריכו אותו, מפקדיו סמכו עליו ושיבחו את התנהגותו המופתית. רוח ההתנדבות המשיכה לפעום בו גם בעת שירותו הצבאי, ובחופשותיו הקצרות המשיך לפעול במשמר האזרחי שבמקום מגוריו ולצאת לסיורים. אלכס היה לוחם בגוף ונפש. הוא היווה מקור גאווה לחבריו, חייליו ומפקדיו, ובראש וראשונה למשפחתו, שראתה בו בן יקר ואהוב, אח וחבר מושלם. לכל מבצע התנדב ראשון וביצע את המטלות לשביעות-רצונם של מפקדיו. גם למבצע האחרון, שבו קיפד את חייו, התנדב לצאת אף שלא נדרש לכך. לאלכס היו חלומות רבים. שאיפתו היתה לתרום למדינה בכל דרך אפשרית, והוא דיבר על קריירה ביטחונית – התגייסות למוסד או לשירות הביטחון הכללי – לצד המשך לימודים. לדאבון הלב, כל חלומותיו ותוכניותיו נגדעו כשתרם את היקר מכל – את חייו. אלכס נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה ביום כ"ט באב תשס"ו (23.8.2006). במהלך הלחימה בלבנון הועלה עם גדודו, גדוד "רותם", לשטח הלחימה. הכוח ערך סריקות באזור בליידה שבגזרה המזרחית, למרגלות רכס רמים, עת עלה על מוקש שהטמין צה"ל בעבר בצד הלבנוני. אלכס נהרג כתוצאה מהתפוצצות המוקש; עוד שלושה חיילים נפצעו. יחידות מובחרות של חיל-ההנדסה הוקפצו אל האזור על-מנת לסייע בחילוץ הפצועים. החילוץ ארך זמן רב ורק בתום שעות פעולה ארוכות של חיילי ההנדסה ולוחמי גבעתי פונו הנפגעים מהשטח. אלכס היה בן עשרים-ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. כתב מאיר, אביו המאמץ של אלכס: "לב של זהב לנצח נדם/ בגופך האדיר שוב לא יפעם/ לא נשמע את צחוקך הקולח/לא נשמע עוד צעדך הבוטח.// איך לא תבוא גיבור החיל/ תתגנב לחדרך בחשכת הליל/ כיצד נדמו בחדרך מכשירי הקול/ את השקט הזה לא נוכל לסבול // הכאב של חסרונך אינו מתעמעם/ עם כל רגע וכל יום מתעצם/ גיבור שלנו שעמד ביום פקודה/ חרט בדמו את שמו במצודה (מצודת יואב).// כל שרצית הוא אלכס אסף/ מדוע אלוהים שנותיך לא יסף/ מדוע נעוריך באחת גדע/ ולמה בי למה לא נגע/ במקומך את חיי הייתי מקדיש/ עכשיו נותרתי אחריך לומר קדיש." לבקשתה של האחות שמרית, נחקקו על קברו של אלכס המלים "את הכנפיים שלך קיבלת עוד בחיים." חבריו ביקשו להוסיף את המלים "חותמך חקוק בלבנו לעולמי עד." ליד קברו של אלכס ניצבת אדנית ועליה חקוקות המלים שחיבר האח צבי: "זיכרון של משהו קרוב/ משהו שכבר לא איתנו/ קרוב שהלך רחוק/ רחוק אבל בלבנו/ גיבור שחקוק בגאוותנו/ צחוק שנשאר בראשנו/ ילד שתמיד נזכור/ חבר כזה שתמיד רצינו." משפחתו של אלכס הפיקה מדבקה עם שמו, תאריך הולדתו ונפילתו ובצדה הכיתוב "לא נשכח"
