בן יפה ואברהם. נולד ביום כ"ה בטבת תשל"ז (14.1.1977), במושב בני ציון. אח בכור לאוהד, אדוה וחן. ילד יפה תואר, שמח ומאושר. עמית למד בבית-הספר היסודי 'סלומון' בראשון לציון, בחטיבת הביניים ובבית-הספר התיכון עמי-אסף שבבית-ברל. הוא הצטיין בלימודיו והיה אהוב ומקובל על כולם – חברים, מורים ומחנכים. עמית היה פעיל ב'בית הנוער' בתנועת הנוער של האיחוד החקלאי במושב. אהב לשחק שחמט ולנגן בגיטרה וחלילית. עמית חבב ספורט ושיחק בקבוצת הנוער של בני ציון בכדורסל. אוהב מושבע של ים, טיולים ונסיעות בטרקטורון. לפני גיוסו לצה"ל הספיק לטייל בארה"ב וביוון, לשם יצא עם קבוצת חברים וביניהם יוכי, חברתו מזה חמש שנים. עמית ביקש להצטרף ליחידה מובחרת, וכדי להגשים זאת השתתף בקורס הכנה לצה"ל במהלך שנות הלימודים י"א וי"ב. לאכזבתו סבל משברי הליכה, ונאלץ להפסיק באמצע את הגיבוש לסיירת מטכ"ל. בסוף יולי 1995 התגייס עמית ליחידת בני המשקים של הנח"ל, והתקבל לשורות הפלחה"ן (פלוגת חיל הנדסה), שם הפך למאגיסט המוביל של צוותו. הוא אהב את חבריו לצוות ואת השירות הצבאי. ביוני 1996, בעת שפלוגתו שהתה בדרום לבנון, במוצב דלעת, נהרג מפקדו ועימו ארבעה מחיילי הפלוגה. עמית דאג לשמור על הקשר עם המשפחות השכולות, וניסה לעודד אותן ולנחם אותן ככל שניתן. בפברואר 1997 אירע אסון המסוקים, בו איבד עמית חברים ומכרים רבים, אך למרות הקושי הרב שנוצר, החליט לפנות לקצונה. עם סיום הקורס, וההשלמה החילית לקציני הנדסה, חזר ליחידתו, שם ראו בו קצין מוביל ואיכותי. עמית קיבל את הפיקוד על צוות, שאף נקרא על שמו – 'צוות אסולין'. כקצין וכמפקד הקפיד עמית ללא פשרות בשני תחומים – מצד אחד דרש ביצוע מקצועי מושלם, ומצד אחר היה ער לכל בעיה בצוותו, אם אישית ואם מערכתית. כתוצאה מכך הצליח לבנות צוות מעולה, שזכה בשבחים רבים, וממנו יצאו חמישה קצינים ומפקדים. בכל מעשיו במהלך חייו התאפיין עמית בשאיפה למצוינות. כך כתלמיד, כחייל, כקצין וכחבר. הוא היה אהוב מאוד על חבריו ובני כיתתו, על חבריו לפלוגה ולבסוף על פקודיו כקצין ההנדסה בפלחה"ן. הוא שירת תקופות ארוכות בדרום לבנון, שם רדפו אותו ואת חייליו אירועים קשים ומכאיבים, שהפכו את הבלתי צפוי ללחם חוקם של החיילים ולשגרת החיים שלהם. בשלוש לפנות בוקר של יום א' בתמוז תשנ"ח (25.6.1998), כאשר עשה 'צוות אסולין' את דרכו למקום המארב המתוכנן באזור הכפר טלוסה שבדרום לבנון, הופעל נגדם מטען צד. מן ההתפוצצות נהרג הקשר, סמ"ר אור כהן. עמית ועוד ארבעה מחייליו נפצעו. באותו זמן נפתחה לעברם אש כבדה. כשהוא פצוע קשה, המשיך לתת פקודות. בגלל תנאי השטח הקשים והאש שניתכה על הצוות והמחלצים, היה החילוץ קשה וממושך, וכאשר הובאו החיילים הפצועים לבית-החולים, נקבע מותו של עמית. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין במושב בני ציון. בן עשרים-ואחת היה במותו. הותיר אחריו הורים, שני אחים, אחות וחברה. לאחר מותו הועלה עמית לדרגת סגן. בני משפחתו הנציחו את זכרו בשני טקסי אזכרה רבי משתתפים, ברכישת חלקת יער על שמו ביער המגינים, בתרומה על שמו למרכז הספורט בבצרה ובשני אירועי ספורט שנערכו לזיכרו – ריצת ניווט ביער אשתאול, בהשתתפות כ-600 איש – בני משפחה, חברים וחיילים, וכן טורניר קט-רגל שנערך בבית-הספר היסודי בבית-ברל. בדברי הניחומים למשפחה, שכתב מפקדו לשעבר רס"ן יאיר ממקום שליחותו בארצות הברית, נאמר: "…עמית בעיני היה תמיד מועדף על אחרים – ממושמע, חייכן, חייל מקצועי ובעל מוטיבציה אדירה. ידעתי שכאשר צריך מישהו למשימה, תמיד אפשר לסמוך על עמית. זה לא מס שפתיים, מה שאני אומר וכותב, אלא באמת תחושה אמיתית…" אחד מחבריו לפלוגה אומר: "אתגר והישגיות היו תמיד יעדים אליהם נשא עמית את עיניו. ברוב המקרים יכול להם ובחלק לא הצליח, אבל לוותר? בשום פנים ואופן. תמיד ניסה שוב ושוב עד שהרגיש שהצליח לעמוד במשימה. כך היה עמית בחייו: אדם בעל יכולת אישית גבוהה מאוד, המסוגל לפעול ולהפעיל קבוצה, ובעל רצון עז מאוד להצליח, כשנגד עיניו השאיפה למצוינות. בזיכרוני תמיד תישאר גבר חזק וקצין מצטיין, אדם אמיתי ומפקד נערץ, חבר בלב וחייל בנפש." חבר אחר מהפלוגה כתב לעמית: "החברות היא הניסיון לזחול אחריך למרות הפחד והסכנה. החברות היא לעזור לסחוב ולדחוף במסע. החברות היא להיות שמח בהצלחתך. החברות היא להיות עצוב עד שברון בחסרונך. החברות היא להיות שייך, השייכות היא להיות ביחד ותמיד לשמור על החברות ולקרוא לזה אהבה ולהיות בטוח – זה לעולם לא ידעך, גם אחרי מותך." בטקס האזכרה במלאות שנה למותו של עמית, אמרה עליו ציפי, מורתו ואם חברו הטוב, את הדברים הבאים: "…במצבים כאלה כל המחיצות נופלות והאדם מתגלה באמיתותו. ועמית אכן התגלה בכל יופיו – לא רק יפה מראה וחזק גוף, אלא גם יפה נפש, בעל חוסן פנימי, דבק במשימתו, טוב לב, תומך בחבריו ומושך אותם קדימה. בחייו הקצרים הספיק עמית להבליט ערכים ותכונות אנושיות, המספיקות לפרק חיים שלם. נזכור אותו כולנו עם חיוכו הקורן ונשמתו היפה." ביום השנה למותו כתבה אחותו אדווה: "עמית, שכה חיכיתי שתבוא, כל צלצול בטלפון, כל דפיקה בדלת התפללתי שזה יהיה אתה, ואז תיתן לי את החיבוק החם והאוהב שלך, שתמיד נתת לי כשחזרת. כשחיבקת אותי תמיד ידעתי שאני בטוחה, שיש מי ששומר עלי, אבל עכשיו מי ישמור עלי כשאתה לא פה?" ביום השנה כתבה חברתו יוכי: "אתה חי אצלי בכל רגע ובכל נשימה בחיי. מדברת אליך, בוכה ואפילו לפעמים מחייכת. היינו יחד תקופה לא קצרה, תקופה בה נתת לי כל-כך הרבה, תקופה בה למדתי לאהוב באמת ואיך אפשרי שלא לאהוב אותך, עמית?…" ערן, חברו הטוב של עמית, אמר דברים במלאות שנה למותו: "…יום-יום אתה מלווה אותנו. בין אם זה בבית, בצבא, ברכב, או בצידו השני של העולם, לא חולף יום שאתה לא איתנו. בנסיעות לים, בטיולים, במשחקי באולינג, מעל הקבר או סתם על כוס קפה. תמיד היית ותמיד תישאר חלק בלתי נפרד מחיינו. זיכרונך ודמותך יישארו איתנו לנצח, וילוו אותנו בכל צעד שנלך במסלול החיים." מפקד הפלוגה של עמית כתב עליו: "עמית. לא האמנתי אף פעם שאמצא את עצמי עומד מעל הקבר הטרי וקורא דברי הספד עליך. לא האמנתי שמישהו, שמשהו יכול לפגוע בך. היית לוחם מן השורה הראשונה, מפקד כריזמטי בעל יכולת אישית ומקצועית מהגבוהות שהכרתי. היית הכי טוב שיש."
