אסולין, דויד

בן יחיא ופרחה. נולד בשנת תש"י (1950) במרקש שבמרוקו. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1956 ואז התחיל את לימודיו היסודיים בבית הספר "רמב"ם" שבנהריה. שם גדל באווירה של אהבה לים וחלם להשתלם בבית ספר לקציני ים בעכו. בגיל י"ב נתיתם מאביו וכעבור שנתיים עבר לבית הספר המקצועי "אורט". הוא למד את מקצוע הנגרות והשתלם בנגריית המושב השיתופי רגבה שבגליל המערבי. השתייך לתנועת "הנוער העובד" והשתתף בקביעות בפעולות תרבות של מועדון הנוער. בין תחביביו השונים אפשר למנות איסוף קריקטורות ובולים. חיוך נלבב היה מרחף על שפתיו תמיד ומבטו החינני שבה כל לב. דויד החליט להצטרף לשורות צה"ל לפני בוא הזמן, בגיל י"ז, ובנובמבר 1967 גויס לצה"ל והוצב לחיל השריון. הוא יצא לצבא כשבתרמילו טלית ותפילין, כי את אלה לא נטש מאז היותו בר-מצוה. היו לו תכניות להמשיך בלימודיו אחרי שירותו הצבאי, לפי דברי אחיו מוריס הבטיח לאמו לדאוג לה גם כשיצא מן הבית להמשכת לימודיו. אחד מתחביביו היה להתאמן בקליעה ברובה אויר ובאימון גופני, כל אלה, בלי ספק, יסייעו לו בשירותו הצבאי. בשירותו הוכיח את עצמו כחייל ממושמע, בעל יזמה ותושיה רבה. הוא עמד על רמה מקצועית גבוהה וביצע את כל שהוטל עליו בצורה טובה. שאיפתו היתה לעלות בסולם הדרגות, כי את הצבא אהב, אבל ביום ט"ו באלול תשכ"ח (8.9.1968) בא הקץ לשירותו הצבאי בשמשו כטען-קשר בטנק שנפגע ישירות על ידי פגז האויב; זה היה ליד גשר פירדן – והוא טרם הגיע לסוף שירות החובה שלו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנהריה. מפקד יחידתו כתב במכתב תנחומיו למשפחתו כי דויד התבלט בהכרתו האישית בייעודו של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. לא התאונן ולא ביקש חופשה מיוחדת למרות בעיותיו ותמיד היה פותר אותן בעצמו. דויד מאוד אהוב היה על חבריו ותמיד הצטיין בעבודתו בתוך צוות כי היה מגיש את עזרתו לחבריו. וכן סיים המפקד את מכתבו: "רצוני שתדעו, כי בנכם לא נפל לשוא כי אם על הגנת המולדת – נכס שהוא יקר לכל עם ישראל".