אנקורי, אופיר

בן יהודית ויוסף, נולד ביום י"ג בשבט תר"ץ (11.2.1930) בכפר יהושע וסיים שם את בית-הספר המקומי. נפשו נקשרה לחיי הכפר ולעבודת-האדמה. עוד בימי ילדותו היה דוהר על סוס וכבן עשר כבר ידע לקצור בחרמש. הוא אהב לשיר, לטפס בהרים, לשוטט ביערות ולצאת לטיולים רחוקים. בבית-הספר התעניין במיוחד בחקלאות ובעבודת-כפיים ובשעות הפנאי עזר להוריו והצטיין בידיעת המשק על כל ענפיו. בהתבגרו עבר קורס דאייה בכפר ילדים ואחר-כך החל להתאמן בנשק. בטרם מלאו לו 18 שנה רצה להתגייס לפלמ"ח ולא הסכים לצאת לשום תפקיד אחר. בכפר ניסו לעכבו בגלל המספר הרב של המגויסים המקומיים, אלא שאופיר עמד על דעתו והגשים את רצונו: ב-27 בדצמבר 1947 התגייס לגדוד "הפורצים". לפנות-בוקר נטל ברכת-פרידה מהוריו, הציץ לרפת, לחצר-המשק שבה עברו עליו ימי ילדותו עד היותו לאיש – והלך אל הלוחמים. פרשת הפלמ"ח בחייו התחילה: עבודה ואימונים, לילות שמירה בדרכי ראשון-לציון, בית-דגון ויאזור, קורס מדריכים במשק מענית ואף השתתפות בהדיפת ההתקפה הראשונה על המשק. אופיר היה רגם והצטיין בקרב. לאחר שמילא תפקיד מדריך בתל-מונד ובגבעת אולגה, השתתף בליווי שיירות לירושלים, בקרבות חטיבת "הראל" לפריצת הדרך אליה ובלחימה בעיר עצמה. בכל אלה גילה אומץ-לב ומסירות. בקרבות קטמון נשא על כתפיו החסונות חבר פצוע למרחק 600 מטר, ונהנה משמחת הניצחון. לאחר האחד במאי נפרד מחבריו באומרו: "אם אשאר בחיים, אדע מעתה להעריכם". במשלטי שער הגיא פעל כמפקד כיתה, אך את סמל דרגתו היה מצניע בכיסו, כי לא רצה להתנשא על פקודיו. אופיר נפל ביום ב' באייר תש"ח (12.5.1948) בשעת הפגזה ערבית קשה על משלטי בית- מחסיר, בשעה שרצה להוציא חבר מתעלף מטווח-האש. בשעה שפגע בו הפגז עוד ניסה שלוש פעמים להרים את ראשו ולהעיף מבט על הרי ירושלים. אופיר הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים.