אמני, אריה

בן אלזה ואמיל, נולד ביום י"ג בתמוז תר"ץ (9.7.1930) במינכן שבגרמניה להורים אמידים בעלי הכרה ציונית. בהיותו בן שבע עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בפרדס-חנה, ואריה עם אחותו נכנסו למשק-הילדים במושבה זו למשך תקופה קצרה. בביתם, שעמד ליד הכביש הראשי העובר במושבה, שררה אווירה תרבותית ולעתים קרובות בקעו מתוכו צלילי מוסיקה: המשפחה כולה מנגנת, כל אחד בכלי-נגינה האהוב עליו. משסיים אריה את בית- הספר העממי עבר לבית-הספר התיכון החקלאי ואחר-כך לגימנסיה בחדרה. אריה היה ברוך כשרונות, ער לבעיות שונות, עורך עיתון התלמידים, אהוב וחביב על מוריו וחבריו כאחד, איש רעים עליז ושמח. מילדותו היה חבר בסניף "הנוער העובד" המקומי, תחילה כחניך ואחר-כך כמדריך. כן היה מפקד בגדנ"ע. חניכיו אהבו לשבת סביבו ולהאזין לסיפוריו כי נפשם נקשרה בנפשו. בחודש יוני 1948, כשעמד לפני סיום לימודיו, לא יכול להמשיך בהם ולהימצא מחוץ לחזית. "מקומי עתה איננו על ספסל הלימודים", אמר. לפני מלאת לו 18 שנה עבר לקבוצת גבע, להכשרה מגויסת של הפלמ"ח, שירת בחטיבת "יפתח", והשתתף בכיבוש לוד ורמלה. לקראת ההפוגה הראשונה הורדה חטיבת "יפתח" לאזור המרכז ונטלה חלק בלחימה באזור לטרון. עם חידוש הלחימה בתום ההפוגה הראשונה השתתפה החטיבה במבצע "דני" ובליל 17-18 ביולי 1948, לקראת תחילת ההפוגה השנייה, תפס גדוד "העמק" את שילתא ומשלט בחלקו המזרחי של רכס קוריקור כדי לאיים על אגפו של מערך הלגיון בלטרון. עם בוקר התברר כי כוח לגיון מחזיק בחלקו המערבי, השולט, של הרכס. האויב תקף את הכוח במשלט משני כיוונים בסיוע שריוניות וזה נאלץ לסגת. בנסיגה הקשה בשטח פתוח הנתון לאש צולבת נפלו רבים מהלוחמים. אריה הצטיין בפעולה והפיח רוח-קרב בלב חבריו. משנפצע באו לעזרתו שני חבריו הטובים מבית-הספר, שיחד איתו התגייסו לגרעין ההתיישבותי, ורצו להוציאו משדה-הקרב, אך פגז האויב פגע בשלושתם והם נהרגו במקום, ביום י"א בסיוון תש"ח (18.7.1948). ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.