בתם היחידה של יהודית ופליקס. נולדה ביום כ"ו באלול תשמ"ה (12.9.1985) בבית-החולים "סורוקה" בבאר שבע. עדי גדלה והתחנכה בשכונה א' בבאר שבע וכבר מגיל צעיר ניכר בה כי היא ילדה מיוחדת במינה. בגיל חמש התחנכה עדי בגן "ברנר" ומשם עברה לבית-הספר היסודי "רעות". היא המשיכה את לימודיה בחטיבת-הביניים של "מקיף א' ", שם גם סיימה את לימודיה התיכוניים במגמת פיזיקה, מתמטיקה, מחשבים ואנגלית ברמה של חמש יחידות. לאורך השנים הללו הגיעה עדי להישגים לימודיים גבוהים מאוד וזאת הודות לכושר ההתמדה ולחוכמה שנתברכה בהם. לעדי היה אוסף של תעודות הצטיינות שאספה במהלך השנים ושהייתה ראויה להן בזכות ולא בחסד. את לימודיה בכיתה י"ב סיימה בהצטיינות יתרה, כשהוריה מתורגלים במשפט "התעודה של עדי משעממת, הכול מאיות, אין גיוון…", אך לעדי היה ברור מאוד מהו מסלול חייה; היא עמלה ושקדה ברצינות רבה מתוך שאיפה למצוינות ומתוך כוונה ברורה לממש את היעדים שהציבה לעצמה. מאז ומעולם דיברה על לימודים אקדמיים וידעה כי תלמד הנדסה באוניברסיטה. עדי הייתה ילדה ונערה מחוננת ותמיד נחשבה לגאון של הכיתה. ממנה היו החברים מצלמים חומר כי כולם ידעו שלעדי החכמה והמסודרת יש הכול, וכי היא אינה מפספסת אף שיעור. אחת המורות כתבה לה "אשרי האיש שקנה תורה מנעוריו…", ואחרת כתבה: "האנשים המתעלים אל על בעולמנו הם אלה המתנשאים ותרים אחרי הנסיבות הרצויות להם, ואם אינם מצליחים למוצאן הם יוצרים אותן…". ואף כי עדי הייתה מודעת ליכולותיה ולהיותה נערה מבריקה, מעולם לא ניצלה את מעמדה ולא זלזלה באחרים אלא להפך: עדי ביקשה לחלוק את הצלחתה עם חבריה ולהעניק גם להם את ההזדמנות להצליח. אחד מעקרונותיה היסודיים היה כי הכול שווים זה לזה, גם החריגים שבחברה. ביכולתה לדבר אל כל אחד בגובה העיניים ומתוך הרגישות הגדולה שניחנה בה, הייתה מסייעת לחבריה בצניעות ובענווה ובעיקר – באהבה גדולה. מורה נוספת, שזיהתה נטייה זו, כתבה לה: "עדי, את רוצה לתת תמיד בלי גבול מטוב לבך, אך זכרי – אינך יכולה לחבוק יותר ממה שאת יכולה להקיף בשתי ידייך". טוב לבה של עדי גלש מעבר ליחסים שבין אדם לחברו והתבטא גם ביחסה הערכי לחי ולצומח. עדי, שהאמינה בלב שלם כי אסור לפגוע בבעלי חיים, הייתה צמחונית ושמרה על עיקרון זה בקנאות. מועד גיוסה של עדי לצה"ל התקרב ועמו הגיעו הזימונים לקורסים ולמיונים קדם-צבאיים. עדי הוזמנה למבדקים ליחידות מובחרות כגון "תלפיות", למסלול קצונה ייעודית ולתפקידים יוקרתיים כמאבחנת פסיכוטכנית, אך היא דחתה את כל ההצעות והחליטה להתגייס כמו כולם. עדי התגייסה בנובמבר 2003 וביום הגיוס אותרה לקורס מפעילת מחשב שאותו סיימה כחניכה מצטיינת. בסיום הקורס שובצה ביחידת 180 של חיל האוויר במטה החיל בקריה. תחילה הוצבה בצוות ה-Help Desk, אך לאחר כחודשיים חשה כי התפקיד אינו מאתגר אותה אינטלקטואלית וביקשה לעבור לתפקיד אחר ביחידה. בקשתה נענתה ועדי נבחרה לשרת בגף תשתיות מידע בצוות תמיכה ב-PC בתחום תשתיות מחשוב. כמו בחייה האזרחיים כך גם במערכת הצבאית המשיכה עדי להיות "ראש גדול" וכל משימה שהוטלה עליה מולאה על הצד הטוב ביותר, מתוך מקצועיות ואחריות. מפקד הגף הצהיר כי "עדי היא אחת שניתן להטיל עליה אחריות וליהנות מפירות עשייתה", ולאור התקדמותה היפה בעבודתה מונתה כאחראית משמרת בצוות ה-PC. עדי, שרבים כל כך רצו בקרבתה, ידעה לחלק את זמנה בין המשפחה, החבר האהוב אביב, החברים מהתיכון והחברים מהצבא. כהרגלה, שאפה לשלמות גם בקשריה הבין-אישיים והדבר בא לידי ביטוי בכל אחת ממערכות היחסים שטיפחה ושימרה באדיקות. הקשר המיוחד עם אביב החל כשהיו בכיתה י' ונמשך עד יומה האחרון. חברותם בת חמש השנים הייתה עתירת אהבה והתאפיינה בתמיכה אין-סופית ובפרגון הדדי. ביום הולדתה השמונה-עשרה קיבלה עדי מאביב את הברכה הזו: "אם כמוך קטנטנים את העולם היו ממלאים, התככים והרוע היו נעלמים. הייתי מביט לשמים ולפתע מבחין שהם כחולים…". כל מי שהכיר את עדי ואביב היה מצהיר: "רק המוות יהיה בכוחו להפריד ביניהם", ולא ידע כמה צדק. לעדי לא היה רגע דל והיא השכילה לנצל היטב את הזמן, כמו ידעה שהוא קצוב. בשעותיה הפנויות אהבה לפתור תשבצים, תשחצים ובעיקר סודוקו, להאזין למוזיקה ולרקוד, או שהייתה תופרת וסורגת. חוש האסתטיקה המפותח שלה הניע אותה לעצב תכשיטים מחרוזים וזאת עשתה בטוב טעם ובעדינות. נוסף על כל אלה הייתה עדי בעלת מודעות עצמית גבוהה ומשמעת עצמית, ונהגה להתאמן לבדה בבית ולשמור על כושרה הגופני. עתידה של עדי נראה מבטיח. לא מכבר הוענקה לה דרגת סמל ובתום שירותה הסדיר עתידה הייתה לחתום על שירות בקבע ולהמשיך לתרום מיכולותיה ומכישוריה. יום-יום, במשך שנה ושמונה חודשים, נסעה עדי הלוך וחזור בקו הרכבת באר שבע-תל אביב למשמרותיה בצבא – ובסופה של המשמרת חזרה הביתה, לאימה האוהבת שכינתה אותה "דושי". ביום 21.6.2005 אירעה תאונה בין רכבת ישראל בקו תל אביב-באר שבע למשאית עבודות עפר סמוך לקיבוץ רבדים שבאזור לכיש. עדי שעשתה את דרכה השגרתית הביתה בסוף יום העבודה, עלתה על הרכבת בתל אביב והתיישבה בקרון השני, אך פינתה את מקומה למתפללים ועברה לקרון הראשון שם ישנה שנת מלאכים. אז אירעה ההתנגשות; שני הקרונות הראשונים ירדו מהפסים ומעוצמת ההדף הועפו הנוסעים מתוך הקרונות. עדי מצאה את עצמה מוטלת בשדה חמניות, פצועה אנושות. מיד עם היוודע דבר התאונה הוזנקו למקום שלושה-עשר מסוקים של חיל האוויר שפינו את הפצועים קשה ב"רכבת אווירית" לבתי-החולים. כן הגיעו למקום צוותי חילוץ והצלה וניידות טיפול נמרץ של מגן-דוד-אדום שהחלו בפינוי שאר הפצועים. עדי פונתה באמבולנס לבית-החולים "קפלן" ברחובות, שם נאבקו הרופאים שעות רבות על חייה, אך עדי לא שרדה את הניתוחים. עדי נפלה בעת שירותה ביום ט"ו בסיוון תשס"ה (22.6.2005) והיא בת תשע-עשרה וחצי. היא הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. הותירה אחריה הורים. לאחר מותה הועלתה לדרגת סמל-ראשון. מפקדה של עדי ספד לה: "הנועם הבין-אישי שלה, הסימפטיה והיכולת להגיע ללבו של כל אחד ואחת מהסובבים אותה כבשו את לבנו, ונתנו לנו תחושה שעדי היא חלק מאתנו. מפקד הגף אמר לי פעם כי 'לראות את עדי זה כמו להדליק את האור'?". מפקד היחידה סיפר: "אני זוכר את הריאיון הראשון עם עדי. היא עוררה התפעלות על הישגיה ועל המוטיבציה שלה. עדי הבהירה לי שכאשר היא מציבה מטרה, היא משיגה אותה. בבית-החולים הכרתי את סוד הקסם שלה, כאשר עמדתי עם משפחתה וקיווינו יחד לשיפור במצבה. … עדי לא הייתה רוצה שניכנע, ולכן אנו נמשיך בעשייה. עדי הייתה פרח נדיר שנכונו לו הישגים רבים". מספרת יהודית, אימה של עדי: "עדי התאפיינה בבגרות נפש עילאית, האחת והיחידה שיכולתי לסמוך עליה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אשת סודי והמייעצת שלי, כך שבאיזשהו מקום הרגשתי שהיא מגדלת אותי… וכשאני סופרת את הדברים שהתברכתי בהם, את עדי אני סופרת פעמיים כי החום והאור של הבית היו כולם בזכותה. … בשבילי היא תמיד תישאר הילדה הקטנה שלי". פליקס, אביה של עדי, מספר: "עדי לימדה אותי את המושג 'אהבה שאינה תלויה בדבר'. הייתה בינינו חברות ופתיחות ואתה יכולתי להתייעץ בכל נושא. בשבילי עדי היא מושא לגאווה. 'רבות בנות עשו חיל אך היא עלתה על כולנה' וזאת בנועם, אדיבות, כבוד, ובחיוך ביישני שלא יימחה מזיכרוני". עדי הונצחה בבסיס האם של יחידתה בצריפין. חבריה לשירות הקימו לזכרה אתר אינטרנט הקרוי על שמה, בכתובת WWW.ADIAMANO.CO.IL. באתר תמונות רבות של עדי, דברי הספד ורשימות לזכרה. בדברי הפתיחה לאתר כתב אלוף-משנה אריה ונונו, מפקד יחידה 180: "… עדי הייתה דמות אהובה ומוערכת מאוד, חדורת מוטיבציה ומלאת חיים. … בהצדעה מתוחה ובנפש מעוכה – שתהיה נשמתך צרורה בצרור החיים ותנוח נשמתך בגן עדן". סגן תומר כתב: "נראה שרק לפני כמה דקות עבדנו ביחד במשרד ואמרת לי שלום בדרכך הביתה. הזעזוע מן התאונה הקטלנית וממותך בטרם עת, השאיר רבים מאתנו שבורים, מבולבלים, כועסים ועצובים מעמקי נשמתנו. רציתי להודות לך על הזמן שבילית אתנו במשרד ומחוצה לו. על היחס החם, האכפתי, ועל חברות האמת שהפגנת כלפי כולם. אני רוצה להודות לך על כל הבקרים שהארת בנוכחותך, על כל הפעמים שבהם התעקשת לעזור, גם כשאמרו לך שאין צורך. להודות על הצורה שבה הוכחת לכולנו שניתן לשמור על אופטימיות ועל החיוך, גם בזמנים הקשים. תודה על כל הפעמים שהיית שם בשבילי כשהייתי צריך אוזן קשבת, עצה, או חוות דעת נוספת. כל מפקד היה מאחל לעצמו חיילת כמוך, ואני מודה לאל שזכיתי בזאת". כתבה נועה: "לעדי היקרה, את כל המילים היפות כבר אמרו עלייך אוהבייך, ואין די מילים בעולם שיספיקו לתאר עד כמה את בן אדם נפלא. … זכית בחייך לאהבה גדולה, האהבה שלך ושל אביב הייתה ועדיין מודל להערצה בעיניי. … חשבתי איך אוכל להמשיך בדרכך וגמלה בלבי החלטה לאמץ את התכונות שבך, שאהבתי והערצתי: את החריצות האין-סופית, את האכפתיות האמיתית, את הנחישות הבלתי פוסקת. עכשיו עדי, את יושבת ליד הכיסא של אלוהים. אני מתחננת אלייך עדי, תעזרי לו לעשות עולם טוב יותר, אלוהים זקוק למלאכים כמוך". עדי הייתה ילדה עם שמחת חיים וחיוך על הפנים והמוטו של חייה היה אהבת הזולת, עזרה ותמיכה לסובבים אותה וזאת בצניעות ובדרך ארץ. היא הייתה ילדה של פרחים, ילדה של צבעים, אחת ויחידה. כן, זאת עדי – היהלום שבכתר.
