אמיר, דן

בן רוברט וחנה. נולד ביום כ"ו באייר תרפ"ד (30.5.1924) בברלין, בירת גרמניה. כשהיה בן חמש התחיל את לימודיו היסודיים בברלין. הוא היה ילד מפותח ופעיל מאוד. למרות שהיטלר כבר שלט בגרמניה עמד דן בבחינות הכניסה לגימנסיה הריאלית בהצלחה מרובה, והיה יהודי יחיד שהתקבל למוסד. הוא הצליח בלימודים אבל כעבור שנתיים מצא דן את דלתות בית הספר סגורות בפניו והוריו העבירוהו לבית הספר התיכון "תיאודור הרצל". עד מהרה תפס עמדה חברתית מרכזית בבית ספר זה, והיה אהוב על הכל. כמו בבתי יהודים רבים, גם בביתו תפסה המוסיקה מקום חשוב. דן למד נגינה בכינור, ניגן בתזמורת בית הספר, השתתף בערבי מוסיקה נהדרים בבית הוריו וזכה להישגים מוסיקליים מרשימים. דן נהג דרך ארץ בלתי רגילה כלפי הוריו והתחשב בדעתם ובמצבם הכלכלי שלא היה שפיר כלל. הוא היה הולך ברגל לבית הספר כדי לחסוך את דמי הנסיעה. בזמנו הפנוי היה יוצא לטיולים ולמסעות ארוכים בחברת אחותו. באופניים שקנה בחסכונותיו היו יוצאים לטיולים בסביבות ברלין. במארס 1939 עלו לארץ במסגרת "עליית הנוער". מיום עלותו עד פברואר 1941 עשה בחברת הילדים בתלפיות שבירושלים ובשנתיים אלו למד לימודים תיכוניים. הוא למד ערבית בתלפיות והנושא הערבי היה קרוב ללבו. ייתכן שאורחות הבדואים והפרימיטיביות שבחיים ללא חשמל וללא מיטה, מצאו חן בעיניו. בפברואר 1941 עבר דן לחברת הנוער שבעין גב. הוא היה אמיץ ועקשן ובחר תמיד להיאבק כדי להשיג את שלו. הוא למד בעצמו לנהוג בטרקטור ועשה זאת לאחר הלימודים ולאחר שעות העבודה. כל מה שהחליט ללמוד היה רוכש בעקשנות ובהתמדה והיה נאבק עם כל הקשיים והגיע להישגים. כשם שעבד בפרך במכוש כן למד את עבודת הצביעה כי רצה לדעת כיצד צובעים. הוא היה עובד עד כלות הכוחות שכן רצה לעשות הכל בעצמו. בשנת 1943 הצטרף לקבוצת "הצופים" בפרדס חנה ומאז ועד יומו האחרון היה האחראי על הבניין במעגן מיכאל. הוא העמיק ידע במקצוע זה מתוך לימוד עצמי ובשנים 1954-1956 השתתף גם בקורס ערב להנדסאי בנין בטכניון העברי בחיפה. במשך שלוש שנים למד שלושה ערבים בשבוע, לאחר יום עבודה מפרך ולפני יום עבודה נוסף, וסיים את הקורס בהצטיינות. בקורס בלט בשקט המבוגר שלו, ביציבות התנהגותו וביחסו הרציני ללימודים. מנהל בית הספר להנדסאים בטכניון העברי בחיפה, שהיה גם אחד ממוריו, כתב למעגן מיכאל, אחרי שנודע לו על נפלו: "דן היה תלמיד רציני, שקדן ובעל מעוף שהתמסר ללימודים כמעט ללאגבול והיה אהוד על כל מי שהכירו בבית הספר". אחרי הקורס עלו בעיות חדשות וחיפושי דרך לפתרונות חדשים ומתוך חילופי רעיונות בא דן לידי למידה גם מניסיונו של רעהו. שריריו היו נכונים וחושיו חדים והוא השכיל למזג סדר למופת, דיוק קפדני עם דמיון שופע וער. דן עמד תמיד כאדם בונה ויוצר מול חומר – ועמו תכניות, רצון ואמביציה, ויותר מכל שאיפה לשלמות האמיתית, כורח מתמיד לחתור ולהתקרב אליה, אף על פי שמעולם לא הגיע אל השלמות שביקש. הוא מעולם לא האשים את החומר על מעשה שלא עלה יפה, אלא תלה את הקולר באנשים – ולעתים עשה כן בקוצר רוח. הרבה פעמים צדק והרבה פעמים גם לא צדק, אך תמיד הייתה עוצמה בעבודתו. הוא היה מעין מנוף, שרומם אותו מעל לחומר. דן גויס לצה"ל בשלהי נובמבר 1950. לאחר ששוחרר משירות סדיר, בשנת 1952, נשא לו לאישה מי שהייתה בוגרת גרעין נח"ל והצטרף למשק. במשך כל השנים השתתף בוועדות טכניות וריכז את ועדת הבנייה במשק. לאחר שחרורו מן הצבא היה יוצא לתקופות שירות מילואים ככל שקראוהו וכך בסוף יולי 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל. ביום י' באב תש"ל (12.8.1970) נפל בעת מילוי תפקידו. הניח אישה וארבעה ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות במעגן מיכאל. חוברת לזכרו בשם "דן אמיר", הוצאה לאור על ידי קיבוץ מעגן מיכאל.