זבולון, בן חנה ובנציון, נולד בקיבוץ עין-המפרץ ביום י"ט בכסלו תש"ו 24.11.1945)) ועבר את כל שלבי הגידול בקיבוץ – למן הפעוטון, עבור בבית הספר היסודי ועד לסיום בית-הספר התיכון האזורי "נעמן". מגיל צעיר ניחן בכשרונות במקצועות הריאליים – מתמטיקה ופיסיקה, וכתחביב אהב לפרק ולבנות מכשירים אלקטרוניים. בניגוד לכך עמדה אהבתו העמוקה למוסיקה, בייחוד למוסיקה הקלאסית, ושעות ארוכות היה יושב בבית התרבות ומאזין לתקליטים. זבולון, או לשם הקיצור והחיבה זבולי, היה ספורטאי מצטיין והעדיף את משחק הכדורעף על כל ענפי הספורט. זבולון היה "פרא אדם", כפי שהעידה המטפלת מבית הילדים. פעם נחבט בדלת, מיד תפש מטאטא והכה בדלת מכות אדירות, כעונש. הוא העיד על עצמו שהוא "אוהב את הפרטים, את הדיוק, את המוסיקה של באך, שהכל מדוד בה ושקול כתמונה מושלמת". כילד היה קפדן מאוד וסגור בתוך עצמו – שובב ושופע דמיון. אחר כך החל לגדול, והחל להתייחס לדברים ברצינות. בכוח התמדה ורצון הגיע להישגים בנגינה ובכדור-עף, במין בגרות חדשה שצמחה בו פתאום. אז גילה גם את האהבה למתמטיקה ולפיסיקה, ליופי ולציור ולאין-ספור האפשרויות הגלומות במחשבה העצמאית – מחשבה עצמאית אולם שיטתית. כפי שנדרש במדעים המדויקים. בשבילו הייתה זו חוויה לשחק במספרים, להציגם, לשבשם, להתפרע בהם במעגלים צרים ורחבים. כשהיה בן 14 חלתה אמו במחלה קשה, עובדה שהשפיעה עמוקות על אישיותו ועל מהלך חייו. "האם, היא הציר, אשר סביבו נעה המשפחה" אמר. "היא הבריח המאחד והסוגר על כל פרטיה. אמא שמקלפת אשכוליות, שמספרת סיפורים, שמגישה כריכים עם צנון וחסה". אמו נפטרה כשהיה זבולון בקורס קצינים. במוסדות חברת הנוער לא היה פעיל. הציעו לו להשתתף בועדות אך הוא סירב. הייתה בו ביקורת חריפה, לא-מתפשרת, אמביציה אינדיבידואלית, וכל אלה מנעו ממנו להיות אחד מהכלל. "לזבולי היה מוח סקרני וחקרני" ספרו חבריו. "חשיבתו הייתה שיטתית ויסודית – לגלות את הבעיה, לזכות אותה בניסוח מדויק ולמצוא את הפתרון. המוטו שלו היה: מה שאמיתי הוא גם הגיוני". היה חבר בגדנ"ע אוויר, בנה טיסנים והכין עצמו לקראת עתידו כטייס. זבולון גויס לצה"ל בשלהי נובמבר 1964, כחבר גרעין שירת בנח"ל והוצב לחיל הרגלים. בתקופת שירותו הסדיר עבר קורס מ"כים חי"ר, וקורס קציני חי"ר. בטירונות, ובשני הקורסים זכה לתואר חניך מצטיין. בתחילת הטירונות התגלה פגם בזרימת הדם שלו, הוא אושפז בבית החולים ונותח ודרגת בריאותו סווגה כנמוכה. בעקשנותו הרבה סירב להיחשב כבעל כושר-גופני לקוי. הוא כל-כך "נידנד" לרופאים והוכיח להם שהוא בריא, עד שחזרו ורשמו לו פרופיל גבוה. כשהגיעה עת שחרורו, לאחר מלחמת ששת הימים, נזכר פתאום באהבת נעוריו הישנה – הטיס. הוא התנדב לשירות קבע ועבר הסבה לחיל האוויר. במסגרת שירות הקבע עבר קורס צניחה, קורס טיס מתקדם וקורס מדריכי טיסה. בחוות דעת מפקדיו עליו נאמר: "קצין טוב ומבוגר בנפשו, בעל יכולת, מסור, אחראי ובעל יוזמה". "את הצבא סיימתי כסגן", אמר זבולון, "אבל מאוד לא מרוצה, אמרתי לעצמי – טייס! אני מוכרח הפעם, או בכלל לא". ההתחלה הייתה קשה, רצופת משברים ומתח, אך זבולון נאחז בציפורניו במשימה החדשה שהטיל עצמו. "כשבחרנו בו, בקורס טיס, למפקדת החניכים, סירב". נזכרים חבריו. "הוא לא רצה בתפקיד הזה, לא רצה להתבלט. אבל ידענו שבגלל אופיו ובגלל נסיונו הקודם, אין מתאים ממנו לתפקיד. לחצנו עליו והסכים. קיבל זאת כחובה – לא כזכות". באותן שנים, נשא לאישה את יהודית, אליה כתב במונחי טייסים: "יהודיתק'ה, אם היינו שנינו ציפורים, היינו יכולים להיפגש כל יום, כל יום…". בתקופת מלחמת ההתשה נולד בנם יובל. "ליהודית אמרתי: הוא קוף כמוך, בפעם הראשונה שראיתי אותו". ביודעו שיובל נולד כבר ובלי לספר לאיש, טס למשימת הפצצה במצרים. "מה יש, אם אשתו של אמיצי יולדת, אז מפסיקים את המלחמה?". זבולון החליט לעזוב את הקיבוץ. הוא אהב מאוד את הקיבוץ, אך לא היה איש פשרות ובקיבוץ צריך להתפשר. הוא רצה גם להתקדם בחיל האוויר וראה בו את עתידו. "זבולי לא היה איש רעים", אומרים חבריו "על שיח של כלום העדיף לקרוא ספרות מקצועית, להשתתף בועידות השונות, לשחק עם בנו הקטן ולבנות רהיטים לביתו". משפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתה הטייסת במצב הכן, וגם זבולון חיכה לתורו. ביום י"ג בתשרי תשל"ד 9.10.1973)), יצאו שני פנטומים למשימה מיוחדת. באחד מהם ישב זבולון הטייס עם חברו הנווט זאב יוגב. ממשימה זו לא חזרו. כשנה ומחצה לאחר המלחמה הוחזרה גופתו של זבולון ממצרים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ עין-המפרץ. השאיר אחריו אישה, בן, אב ושתי אחיות. מספרים עליו חבריו לטייסת: "זבולי לא הסתובב במועדון, מוכן לטפיחות על הכתף. היה הראשון בטייסת שלנו שהפיל מיג 21. גם בתחקיר לא דיבר על כך. היינו צריכים זמן כדי לשכנעו שאכן הפיל את המיג, תוך מבצע ראוי לציון מיוחד – לעבור מתקיפה, בבת אחת, לקרב אוויר. זבולי, צריך לומר היה צנוע מדי. אבל איזה טייס !" לזכרו הוציאה המשפחה לאור חוברת ובה סיפור חייו וסיפור מותו.
