אמון (רובינשטיין), ברוך (בובי)

בן בת-ציון ויהודה רובינשטיין, שחקני "הבימה". נולד ביום כ"ז בניסן תרפ"ז (29.4.1927) בעיר וילמינגטון, שבארצות-הברית. בהיותו בן שישה שבועות הפליגו הוריו מאמריקה לאירופה והוא נדד בעריסתו מעיר לעיר ומתיאטרון לתיאטרון על-פני גרמניה, הולנד, בלגיה ועוד. בחודש אדר תרפ"ח, בהיותו בן 11 חודשים, עלו הוריו לארץ. כשמלאו לו שנתיים וחצי יצא שוב עם הוריו לאירופה, אולם מגיל ארבע שנים נשאר בארץ. הוא למד והתחנך בבית- החינוך לילדי העובדים בתל-אביב, משם עבר ללמוד בגימנסיה "הרצליה" וסיים בה את לימודיו בשנת 1944. החל באותה שנה היה בשירות לאומי: שירת עשרה חודשים במשמר החופים באזור ואדי פאליק ושנה אחת כנוטר בתל-ליטווינסקי. בשנת 1946 החל ללמוד בפקולטה למדעי-הרוח באוניברסיטה בירושלים. מנעוריו היה חבר ב"הגנה" אך שמר על-כך בסוד והיה מעלים את פעולותיו מידיעת הוריו, שלא להדאיגם, וגם ממכריו. בקיץ 1947 השתתף בתמרונים ובסיורים בכפר עציון ומראשית דצמבר 1947 – אחרי החלטת האו"ם – ועד יולי 1948 נלחם בירושלים: בקטמון, בתלפיות, בעיר העתיקה, במקור-ברוך, בליווי שיירות לכפר עציון, ברמת רחל (התגונן והגן עליה מעל גג חדר-האוכל מפני הערבים שהתקדמו באותו זמן למשק); ברוך אימן והדריך טירונים מבני עדות-המזרח והיה בין פורצי המצור על שכונת מקור-חיים. בין פעולה לפעולה עסק בלימודים ושאיפתו – להשלים את חוק לימודיו באוניברסיטה כתום המלחמה. ברוך היה עלם חסון ובהיר-עיניים, מצניע לכת, בעל נפש פיוטית ואף כתב שירים. בשירו "בא חלוץ", שנתפרסם בתרצ"ו – והוא אז בן תשע – כאילו ניבא וצפה את גורלו: "שדות זרועים, עצים נטועים – אולם בא לו (לחלוץ) הסוף הנמהר: חלף בשריקה כדור קר, ונפל חלוץ – למען מולדתו". את שיריו שר לעצמו, ובהם נתגלה יחסו הנלבב לאילן ולניר במולדת, לבת-העמק ("ואת, השחומה, כיקוד הניר הקולח תחת שן מחרשה"), לבן-גילו בעם השכן – יחס שלא העיבו עליו מאורעות חולפים – "בן-השייח'". את אהבתו לירושלים ביטא בשירו האחרון: "התאוששי, מלכה, לא נעזבך, ירושלים, את בדמנו וברוחנו בכל אשר נפנה, עוד תשובי לגדולתך, עוד ירפאו פצעיך -". היה חייל ממושמע שמילא את תפקידיו בדייקנות. "אני מקיים כל מה שמטילים עלי", היה רגיל לומר תמיד בכנות ובפשטות. הוא היה מבורך בשקט נפשי וגם ברתחת הקרבות לא שאף לנקמה בערבים. ברוך התרחק מכיבודים ותארים וכאשר ביקשו לשולחו לבית-ספר לקצינים, סירב. הוא ביקש להשתלם במדעים ובייחוד בעיתונאות ובמדעי המדינה. שלושה ימים לפני מותו כתב מכתב מלא תקווה להוריו. בצאתו לקרב האחרון שלו היה פצוע בידו, אך לא הסכים להישאר והצטרף לכוח היוצא. עם חיילי כיתתו התקדם בלילה לכיבוש המשלט חרבת אבו-לחם. בבוקר יום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) כיתרום חיילים רבים של הלגיון הערבי במקום קשה להגנה. כיתתו דרשה תגבורת אך זו הגיעה באיחור של שעתיים והכיתה נאלצה להתפזר. ברוך נפגע בראשו מכדור של צלף ערבי ונפל שעה קלה לפני התחלת ההפוגה השנייה. הניח ארוסה שעמד לשאתה. אחרי מותו הועלה לדרגת סגן. השאיר עזבון שירים עשיר. ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הועברו עצמותיו ועצמות יתר חללי אבו-לחם לקבר- אחים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.