בן חיה ואבי, נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ז (13.1.1977) ברחובות, אח צעיר לשירה ובוגר לרועי. גדל והתחנך ברחובות. למד בבית- הספר היסודי 'בכור לוי', והמשיך לימודיו בחטיבת הביניים- ובחטיבה העליונה בתיכון 'עמוס דה-שליט', במגמה הסוציולוגית ולימודי היסטוריה מוגברים. עבודת הגמר שלו בסוציולוגיה נכתבה בנושא: "הסתגלותם של בוגרי תנועות נוער לשירות הצבאי". מכיתה ה' היה עמר פעיל בתנועת הצופים, ובמהרה הפך קן הצופים לביתו השני. מחניך בשבט הפך למדריך ולבסוף למרכז צעיר של שבט שני"ר ברחובות (שבט שמנה 800 חניכים). מגיל אחת-עשרה ולמשך שלוש שנים, היה עמר פעיל בתנועת הנוער בינלאומית -C.I.S.V, ואף יצא במסגרת זו עם משלחת ייצוגית לנורבגיה. עם תום לימודיו בתיכון, התנדב עמר לשנת שירות באור יהודה, במסגרת גרעין 'תנופה' של תנועת הצופים. במסגרת שנה זו הקים, ריכז והפעיל, בעזרת חמישה חברי גרעין נוספים, שבט צופים לתפארת. נוסף לכך התנדב עמר באור יהודה לפעילות מגוונת בקהילה – במד"א, במשמר האזרחי ובמתנ"ס, שם עזר בהכנת שיעורי בית ובהעסקת ילדים ממשפחות מצוקה. גם לאחר גיוסו לא ניתק עמר את הקשר שלו עם תנועת הצופים, ובשנה האחרונה לשירותו הצבאי התנדב להעביר פעולות הכנה מיוחדות לתלמידי שמיניות, חניכי הצופים, לקראת גיוסם לצה"ל ועודד אותם להתנדב לשנת שירות. עמר היה ספורטאי מעולה, שעסק בתחומי ספורט רבים. בילדותו השתייך לקבוצת הכדורגל של 'מכבי שעריים', לקבוצת הכדוריד של 'מכבי רחובות', לנבחרת השחייה של רחובות ולנבחרת האתלטיקה של בית-הספר. הוא היה אוהד מושבע של קבוצות 'הפועל תל-אביב' בכדורגל וכדורסל. אהב לצפות במשחקים, ואף שיחק בעצמו, בעיקר בסופי שבוע, כדורגל, כדורסל, טניס וטניס שולחן. בקיץ גלש בגלשן-רוח. עוד אהבות גדולות של עמר היו טיולים ומסעות בשבילי ארץ-ישראל והוא הרבה להאזין לשיריו של שלמה ארצי. בשעות הפנאי המועטות שהיו לו אהב לשחק שחמט ולצפות בסרטי מתח. עמר התגייס לצה"ל באמצע נובמבר 1996. טרם גיוסו עבר בהצלחה גיבוש של סיירת מטכ"ל, אך לצערו לא שובץ ליחידה. העדפתו השנייה היתה שירות בסיירת גולני, לשם אכן שובץ והחל את המסלול בסיירת. לקראת תום המסלול נפצע עמר בשתי רגליו ונאלץ לעבור ניתוח בכל אחת מהן. מסיבה זו נאלץ לעזוב את הסיירת. בתקופה זו גילה את עולם המחשבים ומאז היה מחובר לאינטרנט והפך ל'משוגע' לעניין. בתום תקופת החלמה של חצי שנה, לאחר הניתוח הראשון, החליט עמר לדחות את הניתוח השני ולחזור לשירות פעיל. הוא התעקש, למרות רגלו הפגועה, להעלות את הפרופיל שלו ולחזור לשירות ביחידה קרבית, ולאחר ניסיונות רבים עלה הדבר בידו. עמר הפך עולמות כדי לשרת תחת פיקודו של תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד היק"ל (יחידת קישור ללבנון). הוא נקרא לראיון אצל ארז ואחר כך צורף לצוות היק"ל כקשר האישי של ארז. עמר היה מאושר בתפקיד זה. ביום י"ב באדר תשנ"ט (28.2.1999) נפל עמר בעת פעילות מבצעית בלבנון. הדבר קרה כאשר אנשי היחידה שבו ממשימה שגרתית בעיירה חצביה. הם נסעו בציר שנחשב בטוח יחסית, עת התפוצץ מטען רב-עוצמה שהונח על-ידי החיזבאללה. מן ההתפוצצות נהרג עמר ועימו שלושת נוסעי המכונית, מפקדו האהוב תא"ל ארז גרשטיין, רס"ב עמאד אבו-ריש, נהגו האישי של מפקד היק"ל ואילן רועה, כתב קול-ישראל בצפון. בבוקר יום מותו שלח עמר מכתב, ממוען לחטיבת גולני ומשרד הביטחון, ובו קריאה לגופים אלה לתחזק ולטפח אנדרטאות, שהוקמו באתרים שונים לחללי צה"ל. הדברים נכתבו בשמו ובשם חיילי יחידתו, שביקרו במסגרת שיעור מורשת קרב באתר ההנצחה לחללי גולני בתל פאחר, והזדעזעו למראה ההזנחה הקשה של האתר. המכתב התפרסם בעיתונות, והפך למעין צוואה. בן עשרים-ושתיים היה עמר בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו הורים, אחות, אח וחברה, מיכל. לאחר נופלו הועלה עמר לדרגת סמל-ראשון. להנצחת זכרו של עמר חברו בני משפחתו וגופים נוספים, כגון משרד החינוך (תחום של"ח וידיעת הארץ) ומחלקת ההנצחה של משרד הביטחון, והקימו מפעל ברוח מכתב הצוואה של עמר, בנושא שימור האנדרטה לחללי 'גולני' בתל-פאחר. וכך כותב ראש תחום של"ח וידיעת הארץ במשרד החינוך למשפחה: "עדיין לא חלפה שנה מאז נלקח מכם עמר, זיכרונו לברכה, אך מכתבו שנכתב לפני שנהרג הפך לצוואה, שאותה אנו מבצעים הלכה למעשה. בימים אלה מגיעות אלינו ידיעות ממאות בתי-ספר, על כך שעשרות אלפי בני נוער פוקדים ומטפחים מצבות ואנדרטאות רבות שלא טופלו בעבר. אין ספק שאנו עדים כאן לתחילתו של תהליך ולפתיחתו של נתיב חינוכי נוסף, שיש בו כדי לחזק את נכונותם ואת מוכנותם של בני הנוער במדינת ישראל, לתרום לחברה ולמדינה. בהקשר זה ראוי לציין כנס מדריכי של"ח צעירים, שהתקיים ברמת הגולן, ועמד בסימן צוואתו של עמר. בכנס, שהשתתפו בו קרוביו ומוקירי זיכרו, הוחלט כי באביב תש"ס יתקיים כנס נוער בצפון הארץ, בסימן מורשתו של עמר." שבט הצופים שני"ר בחר להנציח את זיכרו של עמר בכמה דרכים: מגרש הכדורסל שופץ (משחק כדורסל ביום שישי בשבט היה אחד מתחביביו העיקריים של עמר). במלאות שנה למותו נערך ערב לזיכרו בקרית משה. בכניסה לשבט הוקמה אנדרטה – פסל דמוי כפכף – הנעליים שכה אהב ושאיפיינו אותו בצניעותו. לצד הכפכף נחרט: "נתת את הנשמה ואת הלב", וציטוט משיר של שלמה ארצי: "זה מה שנשאר." אחת לשנה נערך לזיכרו 'טיול אביב'. באופן חד-פעמי הוקם 'גרעין עמר' שבו חברים שישה קומונרים משבט שני"ר. ספר לזיכרו של עמר יראה אור בקרוב. מתחת לבית שבו התגורר עמר הוקם 'גן עמר'. עידו, חברו של עמר משבט שני"ר, כותב: "כל כך הרבה דברים קטנים, שמציפים אותנו ביומיום ומזכירים לנו את עמר – הם ההנצחה האמיתית. מה שאדם מן השורה לא תורם במשך כל חייו, תרם עמר ב-22 שנותיו. קשה לחתום את מסעות ההנצחה, כי הם לעולם לא ייפסקו. אנחנו עושים הכל כדי לזכור ולעולם לא לשכוח." אמו של עמר מספרת: "עמר ניחן ביושר בלתי רגיל, ובאיכפתיות לכל הנעשה סביבו. תמיד היה מוכן לעזור, ולא היה משנה מתי והיכן, תמיד הגיע כשהזדקקו לו. כושר הנתינה שלו היה ללא גבולות או מעצורים. עמר היה מעורה בכל הנעשה במדינה, הן מבחינה חברתית והן מבחינה פוליטית. היה פעיל בדור-שלום ובנוער העבודה. על האיכפתיות ו'הראש הגדול' שאפיינו אותו, יעיד אולי המכתב בנושא תחזוקת אתר ההנצחה בתל-פאחר, שכתב ביום שבו נהרג." מתוך מכתב שכתב למשפחה טל אילון, קודמו של עמר בתפקיד: "עמר הגיע לצוות בתקופה שבה היינו בוחנים כל חייל בשבע עיניים. כאשר שמונה אנשים צריכים לסמוך זה על זה בעיניים עצומות, אין מקום לטעויות בבחירת אנשי הצוות. להיות קשר של מפקד גזרת לבנון, זו אחריות מעל ומעבר למה שמקובל לתת לחייל פשוט בצה"ל. לכן בחרנו בעמר לתפקיד – אדם עקרוני, עקשן ודקדקן. המושב שבו ישב בנכם, ולפניו אני, הנו מושב של כבוד. הרבה אנשים רמי דרג ישבו מאחורינו במרצדס, ולא אחת טפחו לנו על השכם ואמרו "כל הכבוד ילד…". הרבה פקודות ירי, הרבה אישורי שיירות ודברים שאיני יכול לפרטם, עברו בין המפקד לקשר ודרכו לחמ"ל, אחריות עצומה על כתפי חייל/נער ואני רוצה לומר לכם בפה מלא שעמר היה מודע לאחריות ולכובד התפקיד, ומילא אותו בצורה הטובה ביותר." מתוך דברים שנשאה מירב, בת דודתו של עמר, בערב שנערך לזיכרו ביום השנה : "רציתי לספר לך שמהיום שנהרגת שמתי לב ש./.. בשירים של שלמה ארצי אני מקשיבה למילים./ במשחק כדוררגל אני שמה לב כשהפועל תל-אביב מנצחים./ שאני שמחה בכל פעם שאני רואה ילד במדי צופים./ ואין יום שאתה לא עולה במחשבות./.. כשהשמאל ניצח בבחירות האחרונות/ התחלתי לחשוב האם זה יכול להיות/ אבל ביום שהתחדשו עם סוריה השיחות/ הגעתי למסקנה שזה פשוט חייב לקרות/ והבנתי שכמו שתרמת, השפעת ושינית בחייך הקצרים,/ אתה ממשיך במלאכה מהמרומים… ורק לגעגועים אין לי מענה…" מיקי בראל, בעלה של בת דודתו, מספר על שיחתו עם עמר לאחר פציעתו: "…בהמשך השיחה, ואולי בפעם הראשונה, הצלחתי להבין לעומק את העושר המחשבתי הרב שיש בעומר, הערכים עליהם גדל ולאורם התחנך, בהם האמין ועל פיהם פעל. עומר הסביר ונימק ארוכות מדוע עליו לחזור, להתנדב ולעשות תפקיד משמעותי בצבא. הוא לא מצא עניין ביחידה עורפית או ביחידת הדרכה, מאחר שידע והאמין שיוכל לתרום יותר ביחידות החוד… עומר זה חייל שכל מפקד היה מתברך בו, ורוצה שכל חייליו יהיו דומים לו, חיילים המקבלים משימה בשיטת 'שגר ושכח', שאתה כמפקד יכול להיות בטוח שהמשימה שהטלת תתבצע במלואה ושיש על מי לסמוך. המושג 'ראש גדול' מתייחס לאנשים כמו עמר…" ביום השנה הרביעי לנפילתו הספידה אותו שירה גורן, המרכזת הצעירה של שבט הצופים ברחובות, וכך תיארה את עמר: "אתה שותל שתיל, עץ קטן,/ מתבונן כיצד הוא גדל ומתפתח,/ מגלה כי מדובר בזן נדיר, בריא, חזק ויפה./ משקה אותו לרוב, מטפח אותו ומשקיע בגידולו,/ מתרפק על גזעו, מלטף את ענפיו, מנשק אותם,/ מחבק אותו בחום ואהבה רבה,/ ולא מפסיק להתבונן בו בהערצה גלויה./ מגונן עליו מכל משמר,/ ועם זאת, חוסה בצל ענפיו המגוננים, הענקים והחזקים,/ כאילו הוא מגן עליך,/ הוא כמו חבר קרוב, איש סוד,/ מקור לחוזק ולגאווה,/ ולפתע – הוא נגדע ללא כל סיבה/ ואנחנו מתגעגעים אליו כל-כך.// כזה היה עמר – כמו אותו עץ,/ אי אפשר לתאר כמה ענק הוא היה, גדול מן החיים, כמו אלוהים קטן,/ מושא להערצה גדולה ולהערכה ללא גבולות,/ קטנים היינו לידו, מול תבונתו הרבה,/ מול כישוריו וכישרונותיו המגוונים,/ יפה כמו אל יווני, וחכם כמו ראש שבט, מנהיג אמיתי,/ עם חיוך מקסים ומבויש מחד,/ כריזמתי, מלא מרץ, נחוש בדעתו, ונחרץ במעשיו – מאידך,/ שילוב נדיר של כל המעלות./ הוא נועד לגדולות, וכנראה עולמו היה קטן עליו,/ אין ספק שהוא התקבל למעלה בכבוד המיועד רק למיוחדים במינם./ עמר, ארבע שנים חלפו מאז הלכת מאיתנו,/ הותרת אותנו, את חבריך הרבים,/ נדהמים, בוכים וכואבים,/ אנחנו מתגעגעים אליך כמו אלף שנות דור/ וכל יום שעובר, הגעגוע אליך רק הולך וגובר."
