אלרן (ליזרוביץ), אברהם (ממושי)

בן סימה ויעקב, נולד ביום כ"ח באייר תש"ז (18.5.1947) ברומניה. בהיותו כבן שנה, הוא עלה לארץ עם משפחתו. המשפחה התיישבה בראשון לציון, ובה התחיל אברהם את לימודיו בבית-הספר היסודי "רמז" ואחר-כך המשיך בגימנסיה הריאלית. בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון היה אברהם פעיל בתנועת ה"צופים", וכבר אז היה "לייזר" (כך קראו לו חבריו) דמות נערצת בקרב בני הנוער של ראשון לציון. לייזר היה שקול ורציני, ועם זאת שופע הומור ויוזם של כל מיני מעשי קונדס ושובבות. "הוא היה הבדחן של החברה" – נזכרת אלמנתו קיילי, שהכירה אותו בכיתה השמינית של הגימנסיה, "תמיד אמרתי שיהיה ילד אפילו כשיהיה בן מאה". כשגויס לצה"ל ביקש לייזר להתנדב לחיל-האוויר, להיות טייס, אבל בגלל ליקוי גופני לא התקבל לחיל זה. לייזר התנדב לחיל-הצנחנים, ולאחר מסלול האימונים המקובל נשלח לקורס קצינים, וכאן התגלה כבעל כושר מנהיגות טבעי. הייתה בו עליזות מידבקת ואישיותו שפעה חום אנושי רב. באותה תקופה דבק בו הכינוי "ממושי", וכינוי זה ליווה אותו עד יום מותו. הכול הכירו אותו בכינוי החיבה ממושי, ולא ידעו כלל את שמו האמיתי. ממושי היה בעל לב חם והיה מוכן תמיד לשמוע מה שהעיק על ליבם של חבריו ופקודיו. ולכן אהבו אותו כולם והעריכו לא רק את איש הצבא הקפדן שבו, אלא גם את אישיותו החמה. בפשיטה לטריפולי, אחת הפשיטות הנועזות שהסעירו את העולם, היה ממושי אחד ממפקדי הכוח שנחת בחוף לבנון וביצע את משימתו במפקדות המחבלים. במלחמת ששת הימים היה ממושי בקורס קצינים. עם חבריו לקורס הוא סופח לאוגדתו של האלוף טל, ונלחם בחאן יונס ובצומת רפיח. במלחמת יום-הכיפורים כבר היה ממושי סמג"ד בחטיבת צנחנים. ואולם בשל פציעתו, הוא לא השתתף בקרב הקשה שניהלה החטיבה שלו בחווה הסינית. לאחר כמה ימי אישפוז בבית-חולים בצפון הארץ, חזר ממושי לחזית והשתתף במבצע של כיתור הארמייה המצרית השלישית. כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היה ממושי בתפקיד של מפקד חטיבה בבקעת הירדן. הרצון ליטול חלק במאמץ לא הרפה ממנו לרגע, ובשיחות עם חברים היה אומר: "אני לא אסלח לעצמי אם לא אהיה שם עם החיילים, דווקא בתקופה הקשה ביותר". ממושי לא שש למלחמות, אבל הרגשתו לא הייתה נוחה שחבריו לוחמים ומסתכנים והוא יושב בשקט ואינו לוקח חלק במאמץ. לאחר פניות ובקשות רבות נתמנה ממושי להיות סגן מפקד עוצבה בלבנון. לא עברו חודשים מאז שהתמנה לתפקיד, והוא אמר: "אין לנו מה לחפש פה. צריך למצוא דרך להבטיח את הגליל שלנו ולהסתלק מכאן!" לאחר כל תקרית שאירעה הוא יצא מיד לשטח, השתתף בתחקירים והפיק לקחים. הוא דאג שגם פקודיו יפיקו את הלקחים המתאימים. גם בתקרית האחרונה הסתובב ממושי בשטח הפיגוע וביקש לבדוק כל דבר חשוד. הוא התרוצץ על הכביש ובשדות כדי לוודא בעצמו שהכל מתבצע כהלכה. ואולם, יותר מאשר בזכות פעולותיו המבצעיות והקרבות שהשתתף בהם, קנה לו ממושי שם בזכות השנים שבהן שימש מפקד חטיבת הבקעה. ממושי בא לבקעה בשנת 1982 והתאהב בה. התפקיד שקיבל תאם את תכונותיו, ובו התגלה בכל גדולתו. זה היה תפקיד צבאי ואזרחי גם יחד. ממושי היה אחראי להיערכות הביטחונית במרחב, למניעת חדירות מירדן. אבל יותר מכול הוא היה "אבא" לכל תושבי הבקעה, ליהודים ולערבים גם יחד. בתקופה הזאת הוחל בפרוייקט להכשרת קרקעות בגאון הירדן והפיכתן לאדמות חקלאיות מעובדות. בדבקות ובמסירות נרתם ממושי למשימה והיה ל"מומחה מספר אחד" של הפיתוח החקלאי בבקעה. על האזור הצחיח ומוכה השמש דיבר ממושי בהתפעלות, כמי שגילה גן עדן. הוא הכיר כל חלקה מעובדת, ידע למי היא שייכת ומה מגדלים בה. ממושי התגלה כאוהב אדמה וטבע. הוא אהב לצלם, והשאיר למשפחתו מאות שקופיות של פרחים שצילם בסיוריו הרבים בבקעה. הייתה לו עין חדה, ולא פעם עצר לפתע בעת הנסיעה, כדי לחזור כמה מטרים ולצלם פרח נדיר שקלטה עינו. ביום 14.1.1985, בשעה שהיה בשטח פיגוע בלבנון כדי לבדוק את המקום, התפוצץ מטען צד ופגע בממושי. כל מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו, וביום כ"ד בטבת תשמ"ה (17.1.1985) נפטר מפצעיו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. הוא השאיר אחריו אשה ושלושה בנים, הורים ואחות