אלקריף, אליהו

בן אסתר ומרדכי. נולד ביום י"ח בשבט תשל"ב (3.2.1972) בבית החולים "רמב"ם" שבחיפה, שמונה חודשים לאחר עלייתה של המשפחה לישראל. אלי, בן רביעי למשפחה, אח לגילה, אורלי, עמי וגדי. אלי, ה"צבר" הראשון במשפחה, גדל והתחנך בקריית אתא בבית חם ואוהב. את חוויותיו בגן הילדים החל בגיל שלוש, המשיך ולמד שש כיתות בבית הספר היסודי "בית יוסף" וסיים את לימודי החטיבה בחטיבת הביניים על שם "אמי"ת" בקרית אתא. כאשר הגיע לגיל תיכון, עבר לבית הספר התיכון "אורט" בקרית ביאליק, שם למד לימודים ריאליים, אותם אהב מאוד ומהם נהנה. בתקופת התיכון פרח אלי – הוא הכיר חברים חדשים, מהם כאלה שהיו לחבריו הקרובים ביותר- ופיתח את רוב תחביביו אשר בחלקם עסק עד ליומו האחרון. אלי אהב להאזין למוסיקה מגוונת, אהב מאוד לטייל, לבשל, לצחוק, לפגוש אנשים, לצלם, לצייר ולעסוק בכל דבר בו מצא אתגר. בסוף חודש יולי 1990 התגייס אלי לצה"ל. מתוך מגוון האפשרויות שעמדו בפניו לפני הגיוס, בחר להתחיל את שירותו בקורס קצינים של חיל החימוש שהיה המחזור הראשון של "מסלול קצונה ישיר" של החיל. אלי אהב לשרת בצבא והיה גאה מאוד בתפקידו ובתרומתו. בסופי השבוע היה חוזר הביתה עייף מאוד, אך שמח ונמרץ, גדוש סיפורים וחוויות. את שירותו הצבאי סיים בדרגת סגן. עם שחרורו מצבא הקבע, התנדב אלי לשרת כקצין חימוש של חטיבת הצנחנים בגדוד "חיר"ם". הוא טיפח את היחידה והיה גאה בהישגיה. חבריו מספרים כי היחידה השתפרה לאין שיעור מאז הגעתו וזאת הודות לדאגה ולאכפתיות שהפגין ובזכות המוטיבציה הרבה שלו לקדם את היחידה. עם תום שירותו הצבאי החל אלי בחיפוש אחר מקצוע שיתאים לכישוריו. משחר ילדותו אהב לעסוק בציור, בצילום ובעיצוב, ואת האהבה הזו רצה לשלב בעיסוקו העיקרי בחיים. יחד עם לימודים אשר קידמו אותו בתחומים שאהב, עסק אלי בפרסום, במכירות ובעיצוב. בכל עבודותיו ידע לבטא את האהבה הרבה שלו לצבע ולחומר, ואת הרגישות הרבה שלו אשר בעזרתה ידע לקלוט רגעים יפים ונדירים. במהלך שירותו הצבאי הכיר אלי את ליבי וכעבור זמן נשא אותה לאישה. את ראשית חייהם המשותפים עשו בקריות, אך את ביתם הקבוע הקימו במושב גרנות הגליל שעל כביש הצפון. הנכס שנרכש כלל שטח של גינה ובית קרקע הרוס ובו מספר קירות וללא גג. אלי ראה בדמיונו את הבית עומד, ובו יחידות מגורים וחדר עבודה הפונה להרי הלבנון. הוא תכנן, עיצב ובנה ביסודיות את הבית על פי חזונו כשבני משפחתו מלווים את התהליך בתדהמה ובהתפעלות. את הקן המשפחתי החמים השלימו שני ילדיהם של אלי וליבי – דורון ושי. אלי היה איש משפחה חם ודואג לתא המשפחתי שהקים, אותו הציב תמיד בראש סולם העדיפויות שלו. מספרים האחים: "לא הופתענו לדעת ולראות שהוא איש משפחה חם ואוהב, אולם עדיין הופתענו מעוצמת האנרגיות והרגשות שיצאו ממנו. אהבנו ונהנינו לראות אותו אוהב ומפנק, חבר טוב ובעל תומך, מפיץ אהבה וחום לכל עבר ומרגיש את כל בני הבית, כל אחד בנפרד וכולם ביחד." בחודש נובמבר שלפני מותו, היה אלי מעורב בתאונת דרכים. אחרי התאונה הרגיש שהוא בשל לעסקים ושזה הזמן לפרוש כנף, לממש את חלומו להקים משרד עצמאי. ואמנם, הוא הקים את חברת "SoftWeb Technologies" שעסקה, בשלב ראשון, בעיקר בתחומים של פרסום, מכירה, עיצוב והפקת מוצרי דפוס, עיצוב תערוכות והקמת אתרי אינטרנט. אלי, איש עשייה חרוץ, סקרן ואמיץ, אידיאליסט ואוהב הארץ, תמיד היה "בעניינים". הוא היה אדם בעל משמעת עצמית גבוהה שרץ קדימה – לקראת המטרה, שפעם בו תמיד הרצון לחיים טובים ומשופרים. איש שמח וחברותי, אדם שמבטו נבון וחיוכו רחב, חיוך שכמעט ולא מש מפניו. איש מצחיק ובעל חוש הומור, אדם שדעתו תמיד נוחה עליו. אנרגטי ותוסס, ועם זאת רגיש, חם וטוב לב, חבר טוב לכולם, אדם שבכל עת היה זמין לעזרה, קשוב לכל צרה. בכל שנותיו היה אהוב על המורים שלימדו אותו, על התלמידים שלמדו אתו, על בני משפחה וחברים ששמחו להיות אתו, ועל רבים אחרים אשר פגשו אותו בצבא, בעבודה, בלימודים או במילואים. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עברה משפחתו של אלי להתגורר ברחובות אצל המשפחה, כדי להרחיק את הילדים מרעש הקטיושות והפגזים. אלא שבשל מוסר העבודה הגבוה והעובדים אשר חיכו בצפון בחברה הקטנה והחדשה אשר הקים, המשיך אלי להגיע צפונה מדי יום. כעבור זמן, החליט לחזור לבית בגרנות הגליל ולהמשיך לחיות בו על אף המצב. באותם ימים, במקביל לנסיעותיו הרבות, גויס למלחמה מספר פעמים ושוחרר. בפעם האחרונה שבה גויס, ב-2.8.2006, לא חזר. ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), בסמוך לכניסה לקיבוץ כפר גלעדי, נערכו חיילי גדוד "חיר"ם" והמתינו לפקודה להיכנס ללבנון. במהלך התארגנותם במקום, בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ, פגע בהם טיל "קטיושה" שנורה מלבנון פגיעה ישירה. כתוצאה מהפיצוץ נהרג אלי ועמו נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן-דוד, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מכלוביץ וסמל גריגורי אהרונוב. אלי היה בן שלושים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותיר רעיה, בן ובת, שתי אחיות ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. על קברו נחקקו המילים: "בנה בידיו וארץ אהב – בלבו משפחתו ומתנות חייו". ספדה לו רעייתו, ליבי: "איש שלי, בפעם הראשונה שנפגשנו ראיתי איש יפה. במהלך החודשים הפכת לחבר, מאהב, בן זוג, ועם השנים לאבא. … הדרך שבה אהבת אותנו, אף אחד לא יכול לתאר ואני לא מאמינה שנמשיך לחיות בלי האהבה הזו.רק התחלנו את החיים שלנו יחד, היו לנו כל כך הרבה תכניות ועכשיו אתה עוזב כשרק התחלנו. … וכמו בפעם הראשונה שפגשתי אותך, חייל יפה שלי, אני נפרדת, וגם הפעם כחייל." לזכרו של אלי הקימו בני משפחתו אתר הנצחה באינטרנט בכתובת: www.elielkarif.co.il. באתר מובאים דברי המשפחה, סרט שהופק לזכרו, רשימות שכתבו קרובים וחברים ועוד. כמו כן, המשפחה הפיקה סרט לזכרו של אלי בשיתוף עם העמותה להנחלת מורשת הצנחנים. הסרט יופיע בקרוב באתר www.paratroops.org.il. בדברי הפתיחה לאתר כתבו בני המשפחה: "… אלי נהרג ברגעי הפריחה הגדולים ביותר שלו והוא בן 34 בלבד. אלי הותיר אותנו בתחושה עצומה של אין וחסר. אלי השאיר אחריו הד עצום בו מעורבבים יחד חייו ומותו." כתבו האחים: "… אין ספור רגעים בהם ישבנו יחד, רגעים בהם השתיקות הנעימות ובהם השיחות הרבות בהן היינו מדברים על הכול, מתפרצים, מתווכחים, מתקנים את הרעיונות, המשפטים, משלימים אחד את המילים של השני, לומדים כל הזמן אחד מהשני. … זה, אח יקר, זה היה המסע שלנו. והמסע הזה היה נעים מאוד ויש לנו ממנו זיכרונות נפלאים לרוב. … אנחנו, אח יקר, מוצאים את עצמנו כעת במסע שהוא שונה, אחר לגמרי, מסע שהוא ארוך וקשה הרבה יותר, מסע כזה שאין בו חוויות, מסע שאותו מלווים רק זיכרונות, מילים וחלומות." נוסף על אתר האינטרנט שהוקם לזכרו, הונצח אלי בגן זיכרון ביישובו, גרנות הגליל, בסמוך לביתו. כן הונצח בסרט שהופק על ידי בני המשפחה המתעד נקודות ציון בחייו ואת ערב ההנצחה לזכרו שהתקיים במלאות שלושים יום למותו. יחידת הצנחנים שאליה השתייך אלי הקימה גלעד לזכר שנים-עשר הרוגי אסון כפר גלעדי, הממוקם בסמוך לכניסה לבית הקברות שבקיבוץ. עוד מונצח אלי באנדרטת הנופלים במועצה האזורית מעלה יוסף, באנדרטת הצנחנים שנפלו במלחמות ישראל הממוקמת בצד הדרך על כביש 40 בין רחובות לגדרה, באתר האינטרנט של הגדוד, באתר ההנצחה בבית יד לבנים בנתניה, העיר המאמצת של חיל החימוש. כתבו בני המשפחה: "ההנצחה של המקום בו אתה נמצא נקבעה באמצעות מצבת זיכרון, מצבה אשר מונחת מעליך וקיומה מובטח לדורות, להבטיח לאורך ימים כי כאן אתה טמון ויש לנו לטפל בך עד סוף החיים. … ההנצחה של אישיותך, של הנפש שבך, היא בלבות האנשים – אנשים אשר מכירים אותך, אנשים אשר בכל לבם אוהבים אותך. אנשים אשר יתלו את תמונותיך, אנשים אשר ישמרו על חפציך, אנשים אשר ינציחו את ציוריך, אנשים אשר יריחו את מטעמיך, אנשים אשר ירצו לזכור מילה במילה מה שאמרת, אנשים אשר ינסו לצבוע את כל השבילים עליהם צעדת, אנשים אשר ירצו לכתוב את סיפור חייך. אולם סיפור חייך, הוא כבר מונצח בתוך סיפור החיים שלנו…" כתבה גילה, האחות: "… הגעגועים והמחשבות עליך לא מרפים ממני. אני נאחזת בכל זיכרון ממך, ויש לי המון זיכרונות כאלה… שיתפת אותי במחשבות שלך, היית הנפש התאומה שלי. סיפרת לי תמיד על החלומות שלך והייתי עדה למימוש שלהם. … אני כל כך מתגעגעת אליך, אלי … איש גבוה, מלא אנרגיות, מלא שמחת חיים, מוכשר, אדם חם, אינטליגנטי. היו בך המון שמחה ואושר. הדבקת את כולם כשרק התחלת לחייך. … למרות היותי אחותך הגדולה אתך תמיד הרגשתי נוח, הכול זרם בינינו, צחקנו על הכול, הייתה בינינו שפה משותפת של שנינות והתנצחויות הדדיות, רק אתה ואני הבנו את זה…" כתבה האחות אורלי: "שש שנים שלמות אתה צעיר ממני, מספיק זמן כדי להיות אחות בוגרת ומספיק זמן להיות חברה. אבל כל הזמן ובכל תקופה אני זוכרת וחיה את הרגישות הרבה שלך, את החום והאהבה שהפצת לכל עבר, את התבונה הרבה שנשקפה מעיניך ובלטה ובאה לידי ביטוי בכל מעשיך ובקשר עם הסובבים אותך. את התסיסה הגדולה והרצון לחיים טובים ומשופרים, את האנרגיות האין סופיות שלך, את הרצון והנטייה להתחדש כל הזמן. … והפנים היפות שלך, החיוך, שמחת החיים בעיניים שלך, הם כל הזמן כאן, אבל גם הכאב כאן והוא לא מרפה וההבנה שאין מה לעשות…." כתב יוחאי, חבר קרוב: "… אני מאמין בכל כוחי, שאתה אתנו ותמיד תהיה … תחסר לי המון, לי ולכולם. הכישרון המיוחד שלך בכל התחומים: בעבודה, במילואים, עם החברים ועם המשפחה, כישרון להתמזג, להוביל, להצחיק ולהדהים את כל מי שסובב אותך. … ועכשיו אלי, כשאתה אי שם, החברות שלנו לא תיפסק. … אוהב אותך תמיד." כתב רן, חבר קרוב: "חברות של פעם בחיים, ללא תלות בזמן, מקום או תדירות. ללא תנאים וללא גינונים. … קרוב כמעט כמו משפחה, לפעמים הרבה יותר. … זיכרונות אי אפשר לקחת." כתב עמוס, חבר לעבודה: "החייכן המוכשר שכל כך אהבנו כולם / אלי, חברי וידידי הנאמן, / כל כך צעיר וכל כך מקצוען, / אתה חסר לי וכמוני לכולם. / … / כמה אלפי מיילים טסנו ביחד / כמה שעות ישבנו וחשבנו איך מכמה ברזלים ורעיון / נצליח לפרוץ לעולם ולהסביר שאם מסדרים את הברזלים נכון, / זה עובד ועושה הגיון. / … / אליהו הנביא עלה בסערה השמימה / כמה נכון הדבר לגביך בהפרש של אלפי שנים / בשני המקרים השארתם אותנו יתומים." כתב ליאור, סגנו של אלי ביחידה: "… אלי, בלכתך השארת לי משימה להיכנס לנעליים שגדולות עליי בשבע מידות ואני עדיין לא יודע איך למלא את החלל שנותר, אני מקווה שנוכל לשמור על המחלקה בסטנדרטים שאתה הצבת לה מכיוון שהיא הייתה מקור לגאווה בשבילך. מורשתך תמשיך עם הגדוד ודורות של קציני חימוש עוד יפעלו על פי הרמה שאתה הצבת בגדוד." כתב דורון, מכר של המשפחה: "אלי היה אחד מאלה שנגעו. שטבעו חותם. מי שראה אותו, חווה עמוקות את אישיותו. את האינטליגנציה, את היושר האישי, את שמחת החיים ומעל הכול, את פרץ האנרגיה והחיוניות ששפעו ממנו. … אלי לא פחד מהחיים, לא חשש מהם, לא צפה כישלונות אפשריים. הוא פשוט ראה בהם מרוץ שהוא עתיד לנצח בו. … אלי התכוון להשתלב בחיים, כמישהו שיוצר משהו חדש. משהו משל עצמו. שמנהיג. שאנשים הולכים אחריו. … הדבר השני שבלט אצל אלי היה הרגישות העמוקה לצורכי האחר והיכולת לתת. אלי ידע לזהות את הקושי ואז, מתוך שתיקה, פשוט לתת את מה שצריך ללא כל הכנה מוקדמת. … בתכונות האלו, אלי השאיר חותם עמוק על כל מי שבא במגע אתו."