אלקלעי, עמנואל

בן שושנה ושמואל, נולד בשנת 1931 בירושלים. מילדותו היה מחונן בקול נעים ובשמיעה מצוינת והשתתף במקהלות של חזנות ספרדית (אביו היה חזן) ובקריאה בתורה בטעמי הנגינה בציבור בימי חג. את הפרוטות שקיבל בשכר זה היה נותן לצדקה או מביא הביתה. המצב הכלכלי של המשפחה רבת-הנפשות לא היה טוב ועמנואל נאלץ להפסיק את לימודיו לפני סיום בית-הספר העממי והחל לעבוד כחניך בבית-הדפוס "ירושלים". בגיל 16 ורבע, הגיע לדרגת פועל-דפוס סוג א'. וגם עתה היה מביא את שכרו הביתה לעזרת המשפחה. היה מסור מאוד לאמו ובשעות-הפנאי המעטות שבלילות-החורף היה מנעים לה את זמנה בקריאת סיפורים מהתורה ומהמדרשים, בשירה או בפריטה על מנדולינה. כחבר "הנוער העובד" הצטרף מגיל 13 לגדנ"ע. בהיותו בן 15 נחבל בשעת אימונים על הר-הצופים ושכב 35 ימים בגלל זעזוע-מוח. את הוריו, שחרדו לו בהיעדרו מהבית בשבתות ובלילות, לרגל צאתו לאימונים, היה מרגיע בהסבירו כי הכרחי הדבר למען תחיית המולדת. למחרת החלטת עצרת האו"ם התייצב לשירות מלא בגדוד "מוריה" של חי"ש ירושלים והשתתף בקרבות רבים בירושלים ובסביבתה. הוא שמר בנווה-יעקב עד הפינוי, הגן על בית-החולים "הדסה" על הר-הצופים ובכל הזדמנות היה ממהר לבקר בבית להרגיע את אמו. בין יתר משימותיו השתתף בחיפוש אחרי נעדרי קרב הרטוב ולא שקט עד אשר מצא אחד מהם מתבוסס בדמו, ואחרי הליכה מייגעת של תשע שעות נשאו על כתפיו כשני קילומטרים, אולם הפצוע מת. הדבר זיעזע את עמנואל והוא נשבע לנקום. הוא הועבר עם יחידתו לגדוד "הפורצים" בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח ויצא לשירות במשלטי הפרוזדור לירושלים. בקושי הצליח לבקר בבית-הוריו סמוך להתחלת ההפוגה השנייה אך לא נענה לשידוליהם שיישאר ללון בבית, על אף שההפוגה עמדה להיכנס לתוקפה. הוא חזר לגדודו ובאותו ערב, אור ליום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948), יצא לסיור אל משלט בית-תול שבאזור מעלה החמישה. הוא עמד בגבורה נגד כוחות בלתי-סדירים שתקפו בכוח עדיף וגם לאחר שנפצע בראשו הוסיף לירות. מהחובש שנשלח לחובשו ביקש כי לא יגלה לאמו את דבר היפצעו. בשעת הנסיגה נשאר בשדה הקרב, ונחשב נעדר. לאחר זמן נאספו עצמותיו והובאו למנוחות בקבר-אחים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950)