אלקלעי, עמינדב (‘עמי’)

בן חיים וויטי. נולד ביום כ"ט בתמוז תש"ז (16.7.1947) בחיפה, סיים שש שנות-לימוד בבית-הספר היסודי 'תל-חי' שבנוה-שאנן ולאחר-מכן עבר לבית-הספר היסודי 'בארי' ולמד שם שנה נוספת. אחר-כך התקבל לבית-הספר התיכון הריאלי שבחיפה, כאן למד חמש שנים וסיים את לימודיו התיכוניים במגמה של ביולוגיה. בית-הספר הריאלי חישל את אופיו, ובמסגרתו פעל בארגון הגדנ"ע ועמד בראש מסעות הגדנ"ע באותם הימים. עמי אהב מוסיקה והיטיב לנגן באקורדיון. כן, השתתף בחוג לדרמה, במסגרת בית-הספר. אך יותר מכול אהב את כל הקשור בטיס. הוא הצטרף לגדנ"ע-אויר. השתתף בקורסי טיסנות, דאייה ואף למד לטוס בשיעורים פרטיים. בשנת 1965 יצא עם משלחת של גדנ"ע-אויר לאירופה ולקנדה. הוא היה נער חברותי מאוד והרבה לעסוק בפעילות חברתית: ארגן מסיבות, היה פעיל בחוגים ללימוד נגינה באקורדיון. כן היה חבר בתנועת הצופים כחניך וכמדריך. היתה בו בעמינדב מאהבת הארץ, אותה ינק בבית-הוריו מילדותו, וכן במסגרת הטיולים שערך עם 'משוטטי אגד חיפה' יחד עם ההורים. עמי גויס לצה"ל בנובמבר 1965 והתנדב לקורס-טיס. לאחר הטירונות השלים בהצלחה את קורס-הטיס על כל שלביו ובשנת 1967 היה לקצין וטייס בחיל-האויר. הוא השתתף במלחמת ששת-הימים, עדיין כחניך, ואת טבילת-האש שלו עבר במלחמת-ההתשה, בה ביצע גיחות מבצעיות בשטח מצרים. באחת הגיחות הופל מטוסו, והוא נאלץ לנטוש אותו. בשנת 1968 הועלה לדרגת סגן, כעבור שנה שימש כקצין-מודיעין ביחידתו וכעבור זמן היה למדריך-טיס. הוא היה טייס וחייל לדוגמה. אחריותו, רצינותו וטיב ביצועיו היו לסמל ולדוגמה בחיל. כל ההערכות שכתבו עליו מפקדיו היו רצופות שבחים ותחזיות מצוינות לגבי המשך דרכו בחיל. הוא היה חברותי מאוד ובדרכו בצבא קנה לעצמו ידידים רבים שאהבוהו וכיבדוהו. אחת המימרות שהנחו אותו בדרכו בחיל היתה: "לפקד, זה לאהוב את פקודיך", וכך אמנם נהג. הוא אהב את פקודיו, אהב את המסגרת של תפקידו ושל החיל ותרם ממיטב מרצו, כישוריו ויכולתו למען הצבא וחיל-האויר. בשנת 1970 שימש כסגן-מפקד-קורס בבית-הספר לטיס, ובאותה שנה נשא לאישה את חברתו. שנה לאחר-מכן עבר קורס מובילים בכירים והועלה לדרגת סרן. במהלך שירותו ניצל את חופשותיו ויצא בשנים 1971 ו1974- לחו"ל, לטייל ולראות את העולם. במלחמת יום-הכיפורים יצא עמי במטוסו לתקיפה בחזית המצרית. מטוסו נפגע, והוא נאלץ לנטוש אותו ולצנוח. הוא נלקח בשבי ונשלח לבית-החולים לטיפול בשתי רגליו, שנשברו במהלך הנטישה. הוא עבר שבועות קשים בכלא המצרי, וכשחזר ארצה נשלח לבית-החולים לניתוחים וטיפולים שונים. עוז-רוח ודבקות-במטרה היו מתכונותיו העיקריות. רוחו לא נשברה גם לאחר שצנח פעמיים ממטוס בוער וגם כשעמד במבחן התלאות בשבי המצרי, והוא אז פצוע קשה. בזכות התמדתו וכוח-רצונו הצליח לשקם את עצמו. באוגוסט 1973 נולד בנו בכורו, והוא היה מאושר מאוד. בשנת 1974 הוענקה לו דרגת רב- סרן, ובשנת 1975 נשלח לוושינגטון ושימש שם כעוזר לנספח האוירי. לאחר-מכן מונה עוזר נספח לענייני רכש. באותה שנה גם נולדה לו בת. בשנת 1978 נסתיימה כהונתו בחו"ל, והוא חזר ארצה. ביום כ"ה בניסן תשל"ט (22.4.1979) נפל עמי במילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית שבבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה, בן, בת, הורים ואחות. לאחר נפילתו הוענקה לו דרגת סגן-אלוף. בדברי-הספד ביום-השלושים למותו אמר מפקדו: "עמי, אל תדאג. אין בכוונתי להספיד אותך. מפקד ולוחם לא מספידים. כזה, כמוך, מזכירים ומזכירים, מפני שמתגעגעים געגועים שגורמים לכאב. כאב כזה בחזה, שחשים בשעה שמפחדים. מפחדים לא מפני המוות, אלא מפני החשש שאלה הנופלים, הטובים, כבר לא יחזרו. מזכירים, מפני שמעריכים. מעריכים באמת משהו, משהו כמוך, עמי, שהיה משהו מיוחד…"