אלקחי, מרדכי

בן אורה ואברהם. נולד בי"ד באדר תרפ"ה (10.3.1925) בפתח תקוה. הוא ידע עוני ומחסור מילדות ובגיל צעיר החל לשאת בעול העבודה, אף על פי כן היה מלא חדוות חיים והירבה להשתעשע ולשעשע את חבריו וגם להושיט להם עזרה בעת צורך. כחובב ספורט הצטרף למועדון "מכבי הצעיר" שבמושבה והצטיין בעיקר בשחיה. בשנת 1941 זכה במקום ראשון בתחרות שחייה כל-ארצית כנציג "מכבי אבשלום". בשנת 1943 הצטרף לשורות האצ"ל ומאז מילאה הפעילות במחתרת את כל זמנו וישותו. עד מהרה יצא לו שם של לוחם נועז, וכדברי אחד מחבריו: "נראה לי כי תעוזתו, אומץ לבו למופת והליכתו לקראת סכנה בעיניים פקוחות היא התכונה המסמלת אותו ביותר". פעולת-הקרב הראשונה שבה השתתף היתה ההתקפה על משטרת קלקיליה במוצאי יום הכיפורים תש"ה. הלוחמים הגיעו למקום באיחור והשוטרים, שכבר ידעו על התקפות אצ"ל על שאר מבצרי משטרה באותו לילה, פתחו עליהם באש קטלנית ופצעו כמה מהם. מרדכי גילה מסירות נפש בהצלת חבריו הפצועים ובהבאתם לבסיס. אחר כך נטל חלק בפעולות חבלה ברשת הטלפונים, החרמת-נשק במחנה הצבאי הבריטי בראש העין, במגרשי התערוכה בתל אביב ובנתניה, בהתקפה על מבצר המשטרה ברמת גן ועוד. בפעולת "ליל ההלקאות" מן ה29.12.1946- – מעשה גמול של האצ"ל על הלקאת אחד מחברי הארגון – נהג מרדכי מכונית ובה חמישה לוחמים. בדרך נתקלו במחסום משטרה ונפתחה עליהם אש כבדה. אחד נורה ונהרג, שאר הארבעה נלקחו בשבי ובמשך ימים אחדים התעללו בהם הבריטים התעללות קשה. משהחל משפטם בפני בית-דין צבאי לא הכירו בסמכות בית-הדין לדונם ולא השתתפו במהלך המשפט. שלושה מהם – מרדכי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני – נדונו למוות. בכ"ו בניסן תש"ז (16.4.1947) הועלה מרדכי אלקחי לגרדום יחד עם דב גרונר, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני. זה היה בחשכת לילה, בלא שניתן לו להיפרד מיקיריו. הוא נתלה כששירת "התקווה" על שפתיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בצפת. שמו הונצח ב"זכרם נצח", ספר הזכרון לחללי הארגון הצבאי הלאומי.