בן אלינור ויורם. נולד בבית החולים "הקריה" בתל אביב, ביום ט' בתמוז תשל"ו (7.7.1976), אח צעיר לאריק ובוגר לנטלי. תינוק מושלם, שהביא עמו כל כך הרבה אושר ושמחה, שגדל והיה לילד יוצא דופן, מושלם בכל המובנים, נבון ופיקח, רגיש וישר, צנוע ושליו, אותנטי וכן, בעל חוש הומור אדיר, חברותי ואוהב. ילד שתענוג לגדלו וכיף לשהות במחיצתו. עידן גדל והתחנך בבת ים, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "הרצל". כבר בצעירותו פיתח אהבה למתמטיקה ולוגיקה, למוסיקה, לספורט ולצפייה בסרטים. הוא נטל חלק בחוגי העשרה באוניברסיטת בר אילן, היה פעיל בנבחרת השחייה ושיחק כדורגל מדי שבוע. גם בענפים אחרים שלח ידו – כדורעף, טניס, כדורסל ופוטבול. מורתו מתקופה זו מתארת אותו: "תלמיד וילד לתפארת, תמיד הצטיינת בלימודים ובכל התחומים, לשיעורי המחול הגעת בין הבודדים שבבנים. את אחותך נטלי דאגת לאסוף מן הגן באחריות, ולהביאה לבית-הספר להשתתף בפעילות. סייעת למורה בקישוט הכיתה, בפעילות של מועצת התלמידים ולמען החברה. יושר, אמת וצדק היוו בסיס לאופייך הנעים, ואותך תמיד אהבו המורים והחברים. חיוך שובה לב וחום תמיד הקרנת, עליך תמיד סמכנו ותמיד רק פעלת". את לימודיו התיכוניים סיים עידן בהצטיינות בבית-הספר "שז"ר", במגמה הריאלית. עידן היה לדמות נערצת וחביבה על הכל ובסוף לימודיו כתב את ספר המחזור של כיתתו. הוא הרבה לקרוא, ובין הסופרים האהובים עליו נמנו פול אוסטר, אתגר קרת, סטיבן הוקינג, ג'ורג' אורוול. עידן התגייס לצה"ל בסוף נובמבר 1994. בשאלון לקראת הגיוס הביע את רצונו העז להגיע לקצונה, ולשרת בתפקידי מודיעין. ואכן, הוא שובץ ביחידת המודיעין המיוחדת (יחמ"מ) של עוצבת "געש" בפיקוד צפון. במסגרת זו עבר מסלול לוחם וקורסים מקצועיים בתחום המודיעין. משפחתו מספרת כי בתיקו נמצאו תמיד ספר קריאה אחד או שניים וקופסה עם עשרים וחמישה דיסקים ובהם המוסיקה האהובה עליו. בחופשות מהצבא הקפיד לצפות בהקלטות של תוכניות הטלוויזיה האהובות עליו, לבקר בחנויות המוסיקה וליהנות מארוחות ב"מקדונלד'ס". מספר מפקדו הישיר: "את עידן פגשתי לראשונה כאשר קיבלתי לידי, כסג"מ צעיר, את הפיקוד על 'צוות שמונה', צוות טוב ומגובש שההשתלבות בו לא היתה קשה. אחד מאותם מובילי הצוות בתחום החברתי והמקצועי היה עידן. במהלך תקופה של כמעט שנה עברנו, הצוות, עידן ואני, תקופות של אימון, תקופות של בט"ש קשה ושוחק במוצב 'דלעת' והשתתפנו יחד בפעולות מסוכנות בלבנון. בכל אותה תקופה, נוכחותו הבטוחה והשליווה של עידן ותרומתו בתור 'המוח', השרתה עלי ועל הצוות תחושה של ביטחון גם ברגעים הקשים ביותר. עידן היה מסוג החיילים שלא אומרים לא, ושאף פעם לא עושים בעיות, אבל טעות היתה להיכנס אתו לוויכוח – עידן תמיד צדק… עידן היה מהמתכננים והמארגנים של ארוחות השחיתות הידועות של הצוות… אדם בעל נוכחות חזקה, חשיבה חריפה, ציניות מצחיקה…". וכותב חברו לצוות: "עידן היה בשבילי קודם כל חבר טוב, שעוזר בכל מצב ובכל רגע. הוא היה הכוח שהניע את הצוות מאחור. הוא היה האדם שסמכנו עליו בכל הנוגע לחישובים של יציאות, שמירות, וכסף לאוכל. עידן היה מדויק, ובעיקר הוגן. הוא היה מאותם אלה שבמלה אחת, בסוף, מכריעים את הדיון ונותנים לו מימד חדש שאף אחד לא שם לב אליו". בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו וביניהם עידן. בן עשרים ואחת היה בנופלו. עידן הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר מותו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. בני המשפחה הנציחו את זכרו של עידן בכנסי זיכרון, בחוברת המאגדת דברי זיכרון ופרידה, ובפעולות הנצחה בבית-הספר התיכון בו למד. מתוך דברים שכתב אביו: "אני מנסה בכל כוחי לשמור בתוכי את מראהו, את ריחו, את מידותיו, את נוכחותו לידי. קשה לי עדיין להיפרד מהרגעים השקטים של אותם ימים בהם הערתי אותו עם שחר לקראת חזרתו ליחידה. הוא כל כך פחד שלא יאחר. הוא כל כך רצה לישון עוד חמש דקות ואני יושב לידו בשקט ומביט על השינוי שחל בו מאז הגיוס. הבטתי ארוכות על הגבר השרירי שכיסה את רכות הילד שבו. אהבתי את הצבא על השינוי שהביא בו. אני שונא אותו על שלקח אותו ממני… עידן למד להבין בדרך הקשה את הצורך לנוכחותו בלבנון. הוא ידע את חשיבות תפקידו והסכים לקבל את ביצועו, למרות שחלומו בטרם הגיוס היה לשרת במשרד מלא חתיכות. עידן היה בחור שבכל מעשיו היה מתוכנן. תמיד הסתכל קדימה ותכנן לעצמו את הדרך הנוחה והמהירה ביותר להשגת יעדים. הוא היה מתימטיקאי בדמו ורציונלי בתפישת החיים שלו. מי שהכיר את עידן בחייו יודע שעידן לא היה מסכים לעולם לקבל אי-צדק, היה נלחם בעד דברים פעוטים ביותר, כאשר הרגיש שקיפחו את צדקתו. היה נלחם גם כאשר ידע שהסיכוי שלו לנצח קלוש, והיה מוכן לשלם מחיר אישי בתמורה למלחמה הזאת". אחותו נטלי, כתבה: "זה סיפור על ילד. ילד שנולד במקרה עם בובה, בעצם בוב, שהיה מחובר אליו כמו רגל או יד נוספת. הבוב והילד נהנו ביחד: הציפורים שרו, הפרחים פרחו והשמש זרחה, כאילו לעולם לא תשקע. הכל היה כיף, כיף. יום אחד, בלי התראה מוקדמת, הציפורים נעלמו ואיתן גם הפרחים והשמש. הגשם ירד בלי להפסיק והיה קר, כל כך קר שכאב להם, לבוב ולילד. הסופה החזקה קרעה את הבוב מהילד והשאירה רק חוט אחד שמקשר ביניהם. הבוב והילד כאבו ונעלמו אחד לשני. אז אם אתם רואים ילד מחובר לחוט מהלך ברחוב, תמסרו לו שהבוב שלו מתגעגע אליו".
