אלפרן, עדי

עדי (שמעון), בן אסתר ויעקב, נולד ביום ד' בתשרי תשי"א (15.9.1950) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "איילון" בנחלת יצחק, ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי "אורט" גבעתיים, במגמה של מסגרות וחרטות. תקופה מסוימת למד אנגלית במוסד לתלמידי חוץ בלונדון. עדי היה תלמיד חרוץ, הקפיד על הכנת השיעורים והיה אהוב על מוריו ומקובל על חבריו. הוא היה חבר תנועת "הצופים" ותנועת "מכבי הצעיר". הוא אהב מאוד את הים, והרבה לשחות ולעסוק בדיג תת-מימי ופעמים אחדות השתתף בצליחת הכינרת. כן הרבה לטייל ברחבי הארץ, ברגל וברכב. מן הטיול שערך באירופה המערבית, חזר גדוש רשמים וחוויות. עדי אהב לעזור לזולת. נכון היה להושיט-יד לחלשים והיה טוב ומיטיב לסביבתו. אדיב היה ומנומס, אדם נעים-שיחה וגלוי-לב. הוא היה נבון ותפיסתו מהירה, בוחן כל עניין במחשבה שקולה ומעמיקה. עדי גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1968 והתנדב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון", בקורס למקצועות טנקי שלל ובקורס למפקדי טנקים. את מרבית ימי שירותו הסדיר עשה במוצב המזח שעל גדות תעלת סואץ. מפקדיו, שהעניקו לו את "אות השירות המבצעי" כתבו עליו בחוות דעתם: "עדי הוא חייל מצוין, ממושמע, בעל מקצוע מעולה ובעל רצון עז להצליח. הוא מתנדב לכל תפקיד ומשמש דוגמה ומופת לפקודיו ולחבריו". בבית המלאכה שעבד בו יחד עם אביו, ניכר בפעלתנותו ובמרצו הרב, בחריצותו ובדייקנותו. הוא היה שוקט ובוטח, קר רוח ובעל ביטחון עצמי, אך לא הייתה בו שחצנות. הוא לא היה בררן, אהב את הפשטות ושמח בחלקו. כחודש ימים לפני שפרצה המלחמה נשא לאישה את חברתו דיבונה. הוא היה בעל אוהב ובן נאמן ומסור להורים ורחש להם כבוד רב. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס עדי ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. בימי הקרבות לחם במסגרת הגדוד כמפקד טנק. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973), לאחר הכרזת הפסקת האש השנייה, בעיר סואץ, נפגע הטנק שלו בטיל של האויב ועדי נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "עדי היה איש מקצוע מעולה, אמיץ ומסור, מקובל ואהוד על חיילי היחידה וניכר ברצונו לעזור לחבריו".