אלפרט, חנניה

בן מנדל ורסיה. נולד ביום ט' בתשרי תש"ז (4.10.1946) בקיבוץ עמיר. הוריו היו בין הראשונים שעלו להתיישבות בקיבוץ שבעמק החולה. חנניה למד בהתמדה וברצינות וסיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים במוסד החינוכי שם. היה בעל זכרון בלתי רגיל וכושר אנליטי והעריך את הטכניקה ואף עקב בעירנות אחרי כל חידוש במדע. טוב לב היה וקשור להוריו, למשפחתו ולחבריו קשר אמיץ. שלם היה עם עצמו, תמים בהילוכיו, שליו וישר דרך וההתנשאות היתה זרה לרוחו. את הקיבוץ אהב והוא הזדהה עם אורח החיים בו. מטבעו היה שקט ומכונס בתוך עצמו. אהב את החקלאות אהבה עזה ובזמן האחרון העסיק אותו הפרדס ופיתוחו. הירבה לקרוא ספרות מקצועית בענף זה ואהב עבודה גופנית אף אם היא מפרכת. גויס לצה"ל בנובמבר 1964 וכתום שירותו הסדיר חזר הביתה מוכן להמשיך בדרך החיים כשלפניו חלומות, שאיפות ומטרות. אך שחרורו בא ממש בערב ימי מלחמת ששת הימים; כמה ימים לאחר מכן נקרא שוב לדגל, ובקרב שנערך במבואות אל-עריש נפל בפנותו עם אנשי הצוות את הטנק שנפגע; זה היה ביום כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), הוא היום הראשון לקרבות. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ עמיר. הוא לא ראה במלחמה אמצעי לפתרון הבעיות הבטחוניות של המדינה, אך כפי שכתב במכתבו ביום לפני נפלו: "נראה לי שאין ברירה אלא להילחם. זה המצב". מפקד פלוגתו מציין בין השאר את יחסו לשלום ואת רגשות ההומניות שבו. הוא מספר, דרך משל, כאשר הביאו אליהם קצין פצוע, אשר לאחר מכן גווע בזרועותיהם, אמר לו חנניה: "בשביל מה כל זאת? לשם מה על אנשים אלה למות?" אולם הספורט בקיבוץ נקרא על שמו ועל שם יובל בן-ארצי. הקיבוץ הוציא את הדף הפנימי שלו ("בבית") והקדיש אותו לחנניה; כן הוציא חוברת לזכרו ועל שמו. בחוברת 53" מהם" לזכר חללי הקיבוץ המאוחד שנפלו במלחמת ששת הימים הוקדש עמוד לתולדותיו. בספר "חשופים בצריח" לש' טבת הוזכר שמו. כן הוזכר שמו בספר "נכתב בקרב".