אלפסי, שלמה

בן סוזן ושמעון, נולד ביום א' באייר תשכ"ד (13.4.1964) ברמלה. בארבע השנים הראשונות של חייו גדל שלמה ברמלה. אחר-כך עברה משפחתו לרחובות. כאן למד שלומי בבית-הספר היסודי "יבנאלי", והמשיך בחטיבת הביניים של בית-הספר התיכון על-שם דה-שליט. את לימודיו התיכוניים סיים במגמה הריאלית של בית-הספר התיכון בנס-ציונה. שלמה ניכר במספר דברים: באהבת האדם, באהבת הארץ ובאהבת הקשר של העם היהודי לארץ, ושל הדת המחנכת להיות אדם אוהב וישר, ומעל לכל אהב את משפחתו. שלמה אהב להשתעשע עם ילדים קטנים מבני משפחתו או עם ילדיהם של השכנים. ועוד אהבה קטנה הייתה לו, לשבת עם חבריו בערבי שבתות ולשיר איתם מתוך ספר השירים, שקיבל לרגל סיום לימודיו בית-הספר. בחדרו אסף שלומי מזכרות וחפצים אחרים, המעידים על עיסוקים ותחביבים שהיו לו, כמו למשל, תעודות הצטיינות שקיבל על הישגיו בספורט, וכן המצנח שתלה בפינת חדרו כסמל לקשר ההדוק שהיה לו לחיל-הצנחנים. לפני גיוסו, עבר שלמה מבדקי מיון לצוות אוויר עד לשלב מבחני הקורסים הגבוהים וזומן למבדקים נוספים ב"מרכז לרפואה אווירית". אך משפחתו ביקשה ממנו לא ללכת לקורס טיס והוא נטש את הרעיון. כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל התנדב שלמה לחיל הצנחנים. הוא הספיק לטעום את טעם השריון, ואף התנסה בגיבוש לקומנדו הימי, אבל יותר מכל שאף להגיע לחיל הצנחנים. חבריו ליחידה מספרים עליו שהיה חייל למופת, ולא פעם, כשהיו צריכים לבצע משימה מיוחדת, היה המפקד בוחר בשלומי. הוא היה חביב על כולם, חייכני ונינוח, ועם זאת בעל ביקורת עצמית מרובה. כבר בימיו הראשונים ביחידה הוא הוכיח את יכולתו להיות שקול, ובמהרה התברר שגם יכולת הפיקוד שלו גבוהה. במשפחתו היה שלומי תמיד הדמות המרכזית. בשביל אחיותיו היה "הראש החושב של המשפחה", החבר הטוב והיועץ בכל עניין. כשהיה מגיע הביתה לחופשות מהצבא, הייתה אמו מקבלת את פניו באהבה ובגאווה, ואביו היה קורא לו "החייל שלי" ומשוחח איתו על כל מיני נושאים, כמו עם חבר טוב. במוצאי שבת, ה' בטבת תשמ"ד (10.12.1983), יצא שלומי לסיור כמפקד נגמ"ש. כשהיה כבר בדרכו חזרה למוצב, הפעילה חוליית מחבלים מטען צד ושלומי נפל בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הוא השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לזכרו הקימה משפחתו בשכונת דניה שברחובות בית-כנסת ליוצאי צפון אפריקה שהוא מרכז רוחני גדול ומפואר