fbpx
אלפסי, חיים

אלפסי, חיים


בן סימה ודוד. נולד ביום א' בתשרי תשכ"ד (19.9.1963), ערב ראש השנה, בקרית גת. אח לרותי, ניסים, דבורה, אהובה, חנן וסמי. חיים גדל והתחנך בקרית גת. למד בבית-הספר היסודי 'מעפילים', המשיך לפנימייה הצבאית 'מכמורת' וסיים את לימודיו בתיכון 'רוגוזין'. חיים היה חבר במועצת התלמידים בתיכון ואחראי על נושא התרבות. כמו כן שימש כמדריך בקייטנות במסגרת המרכז הפדגוגי באגף הנוער בקרית גת. בנעוריו אהב חיים לשחק כדורסל והיה חבר בקבוצת 'הפועל' בעירו. חיים בלט בחוכמתו וביכולותיו בכל תחום שעסק בו. שלמה, המורה לאלקטרוניקה מתיכון 'רוגוזין', מספר על חיים: "התנהגותו המופתית התאפיינה בנימוס, מוכנות לתת כתף לכל נזקק, וכיבוד הזולת וגרמה להיותו מוערך על-ידי כולם. חיים, שהיה תמיד רציני, אחראי ולבוש למשעי, התנהג בצורה בוגרת, שלא תאמה את גילו הצעיר. אולי בשל העובדה שהתייתם מאב בגיל צעיר. חיים בלט בשלוות רוחו ובבגרות שבה ניהל ויכוח ושיחה. חיים אהב מאוד את שיעורי המעבדה לאלקטרוניקה ומעולם לא נעדר משיעור, גם אם היה חולה. בשיעורים אלה תמיד שמח להתנדב לתקן מכשירים מקולקלים. כשסיים את לימודיו והתגייס לצה"ל, נהג לבוא במדים לבקר אותי. הוא אהב לשתף אותי בחוויותיו כחייל. בהזדמנויות אלו נהג גם לשוחח עם התלמידים מהמגמה כדי לעודדם להתגייס למקצועות האלקטרוניקה בצבא. את הסבריו תיבל בסיפוריו האישיים, כולו מתמוגג מעונג וגאווה מהישגיו. גיליתי כמובן שגם בצבא חיים עולה ומצליח. למרות שהנתונים ההתחלתיים לא שיחקו לטובתו של חיים, הודות לאופיו החזק, למוטיבציה הגבוהה שלו, לכושר ההתמדה ולחינוך שקיבל, הצליח חיים היכן שילדים רבים אחרים ש'נולדו עם כפית זהב בפה' ניכשלו." חיים התגייס באוגוסט 1982 לחיל-הקשר והאלקטרוניקה ועבר קורס במ"ק (בית מלאכה לציוד קשר) בטכני, ומשם המשיך למסלול הדרכה. באפריל 1988 הצטרף לשורות צבא הקבע. חיים מאוד אהב את עבודתו. הוא היה מנהל המכללה הטכנולוגית של חיל הקשר בבה"ד 7, שעסקה בהכשרת הנדסאים. כל היצירתיות, האהבה למקצוע ההוראה, לצבא ולמדינה הושקעו בעבודתו. הוא ראה בחינוך אידיאל עליון וכך התייחס לעבודתו. יעידו חניכיו לאורך כל השנים כמה מיוחד היה בדאגתו להם, בהתעקשות שכל אחד מהם יסיים את הקורס עד סופו, בחיבה שהרעיף עליהם, בעזרה הרבה שקיבלו לאורך כל הדרך, בהיבט האישי והמקצועי. במהלך שירות הקבע פגש את אורלי, והם נישאו בשנת 1990. כשנה לאחר לידת בנם הבכור רן, בשנת 1993, עברה המשפחה להתגורר בנס ציונה בעקבות החלפת תפקיד של חיים. חיים שירת בצאלים ולאחר-מכן בצריפין. בסוף שנת 1994 נולד הבן ניר והמשפחה עברה שוב, הפעם לאריאל. ביולי 2000, לאחר לידת הבן עוז עברה המשפחה לחיפה. אשתו אורלי מספרת על חיים כבעל וכאב: "הדבר הראשון שחיים היה זה בן משפחה. היה מסור ונאמן לבני משפחתו באופן שאי-אפשר לתאר. מדי ערב היה נכנס הביתה, עומד לרגע בכניסה, בוחן וסוקר את הנגלה לעיניו בחצי חיוך גאה, מציין לעצמו שוב – זה שלי. אז היה ניגש אלי ונותן נשיקה, לי ולילדים. רן, ניר ועוז היו מושא הערצה ואהבה ללא גבולות. הם היו קשורים לחיים בעבותות מיוחדים מאוד. מעבר לדמיון הפיזי המדהים ביניהם, ומעבר לעובדה שאהבו לעשות את אותם הדברים, מעבר ליכולות השכליות הנדירות שירשו מאביהם, היתה ביניהם הערצה מיוחדת ונדירה. הם הרכיבו יחד פזלים, פתרו יחד חידות, השתוללו יחד בלונה פארק, טיילו בטבע, ישבו ושוחחו שעות על הכל. העיניים של חיים הזדגגו בכל פעם שהביט בהם. חיים היה האבא הכי נאמן, אוהב ומסור שפגשתי. כל ערב אחרי שהילדים הלכו לישון, ישב חיים על הספה 'שלו' ואני על 'שלי', ושוחחנו. ביחד היינו מתלבטים והופכים בדילמות שלנו. כמו שני חברים טובים. השקט הפנימי שלו הקרין על כולנו." גם במשפחה המורחבת היה חיים הדבק שאיחד את כולם: אמו, אחיו, אחייניו. ובאותו אופן התייחס גם למשפחת אשתו – אחיותיה, אמה, ואחייניתה נועה, שנולדה ביום הולדתו ה-38 של חיים. חיים אהב את מדינת ישראל והיה נאמן לה ללא גבולות. הוא היה מבלה שעות בוויכוחים ציוניים בדבר חשיבות החיים בארץ, נפלאות נופיה, תרבותה ואנשיה. ביום י"ב באלול תשס"ג (9.9.2003) נפל חיים בפיגוע חבלני בצריפין. הוא נהרג 10 ימים לפני יום הולדתו הארבעים. חיים נטמן בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו אישה ושלושה בנים, אם, ושישה אחים ואחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת רנ"ג. המשפחה הוציאה לזיכרו ספר בשם 'לחיים' וסרט. אשתו אורלי כותבת: "חיים היה אדם מיוחד מאוד. אין רבים כמוהו ולא יהיו. הוא חסר לנו מאוד. עם לכתו קפאו החיים של כולנו. במובן מסוים, לנצח. איבדנו בן, אבא, בעל, אח וחבר. יחיד ומיוחד שנברא אי פעם. חיים שוכן עכשיו אי-שם בין העננים. הוא היה איש טוב ולכן אנו יודעים שטוב לו שם למעלה. לזיכרו ולמען רצונו אנו נמשיך לחיות ולהנציח אותו על-ידי כך. זיכרו מעלה בנו שוב ושוב חיוך וצחוק. האובדן הוא עצום וקשה. לעולם הוא יהיה חלק מאיתנו בכל מקום שבו נהיה, בכל אירוע שנחגוג ובכל רגע ורגע."

דילוג לתוכן