אלעד, נדב

בן ארלט-דינה ודוד. נולד ביום ל' בתשרי תשמ"ב (28.10.1981) בקנדה. נדב נולד בבית-החולים היהודי במונטריאול, בעת שליחות חינוכית אליה יצאה המשפחה: אבא, אמא, תמר וחוי. הברית של נדב היתה שמחה גדולה לקהילת השליחים בכלל, ולאביו בפרט – שחיכה לו שנים רבות ועתה הסתובב בחיוך מאוזן לאוזן, מתגאה בבנו. ילד כחול עיניים, מתולתל ובהיר שיער. מהרגע הראשון הופך החיוך לסימן ההיכר שלו, כמו גם השובבות והיותו חברותי במיוחד. כל השכנים והחברים מתאהבים בו מיד. נדב, "ילד של טיולים", כבר בבטן של אמא עשה טיולי קמפינג מחוף לחוף בארצות-הברית: מהאוקיינוס האטלנטי במזרח ועד לאוקיינוס השקט במערב. בגיל שנתיים הוא מטייל לניו אינגלנד, בוסטון וקייפ קוד. נדב מתעקש לקחת תמיד חלק בפעילות המשפחתית, ובעצם – הקטנצ'יק כבר רוצה להיות גדול. כשנדב בן שלוש, המשפחה חוזרת ארצה ומתיישבת בשכונת רמות בירושלים. נדב נכנס לגן, והוא חברותי ואהוב על כולם. בגן מתגלה הכשרון התיאטרלי של נדב, גיבור ההצגה 'יוסף וכתונת הפסים'. גם בארץ ממשיך נדב ליהנות מטיולי המשפחה לכינרת ולגליל, ומחכה לקיץ כדי לדוג עם אבא בכינרת. ברמות נולדת האחות הקטנה במשפחה, רות. מרגע שנדב מגלה שאמא בהריון, הוא מפעיל מכבש רציני כדי שייצא בן. ביום הלידה הוא מסרב לקבל את בשורת הולדתה של אחות וכמעט עוזב את הבית, אבל תוך זמן קצר מאוד הופך לאח גאה, מגונן ואוהב. המשפחה עוברת מרמות לגבעת המבתר ונדב בן ה-6 נכנס לבית-הספר היסודי 'פרדס', שם ילמד עד סוף כיתה ח'. הוא תלמיד טוב, אהוב על המורים, מנהיג טבעי כבר אז. הוא מתגלה כבעל נטייה הומניסטית – אוהב במיוחד ספרות, תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה ומחשבת ישראל. בכיתה ד' הוא מצטרף לסניף 'בני-עקיבא' שונר"א שבשכונה. הוא אוהב מאוד את הפעילות התנועתית, בולט כאחד החבר'ה המרכזיים בשבט 'שלם', ומכונה בפי חבריו "ילד ואדי". נדב משתתף בהתלהבות במסעות ובמחנות-הקיץ של התנועה. בכתה ח' חוגג נדב את בר-המצווה שלו בשבת פרשת נח. על-מנת לשמח את שני הסבים, מחליט נדב לקרוא את הפרשה בנוסח ספרד ואת ההפטרה בנוסח אשכנז. בסוף כיתה ח', בסיום בית-הספר היסודי, הוא מככב בתפקיד השמש במחזה 'בוסתן ספרדי'. מאותו הרגע יחלום תמיד לראות את ההצגה… עם סיום חוויית בית-הספר היסודי מתלבט נדב מאוד לאיזה תיכון ילך, ולבסוף מחליט ללכת לישיבה התיכונית 'נווה שמואל' באפרת, יחד עם כמה מחבריו לכתה. בתקופה זו נדב מפתח מאוד את העצמאות שלו, אבל למרות שבמשך השבוע כולו הוא שוהה רחוק מהבית, הוא נשאר בקשרים קרובים וחמים מאוד עם כל אחד במשפחה. חג הפורים האחרון שלו באפרת, בכיתה י"ב, לעולם לא ישכח: נדב מלהיב את חבריו בעשיית סרט שבו ישתתפו דמויות מפורסמות. הוא מראיין את שחקני קבוצת הכדורסל 'הפועל ירושלים', מראיין את אהוד ברק בכנסת – והסרט נוחל הצלחה. באותה תקופה, מסתבר לכל הסובבים את נדב שהוא ניחן בכשרון חיקוי טבעי: יהורם גאון, שמעון פרס, רפול, אריק שרון, אמנון יצחק ורבים אחרים – הופכים למסמר הערב בסעודות ליל-שבת ובערבים עם החבר'ה. נדב מנצל את הזמן בישיבה לטיולים, לקריאת שירה וסיפורת עברית, להתנדבות בחליבת בוקר ברפת של קיבוץ מגדל עוז – דבר שתמיד יחלום לחזור אליו… ובין לבין, עושה גם בגרויות. כבר בתקופה זו נדב מתאפיין בהתעניינות גבוהה בכל הנעשה בארץ בתחום הציבורי. כל מי שמכיר אותו זכה לשמוע ממנו פעם או פעמיים, לפחות, נאומים חוצבי להבות על-אודות המצב בארץ והדרך לשפרו. נדב הוא אידיאליסט אמיתי. במקביל ללימודים, שמצריכים שעות רבות והתמדה, נדב מתלבט בין הדרכה ב'בני עקיבא' לבין שירה בצוות הווי 'בני עקיבא' ירושלים. אחרי התלבטויות ובתמיכת מוריו בישיבה, הוא מחליט ללכת לצוות ההווי, דבר שדורש ממנו לא מעט השקעה. הוא הולך לחזרות בשמחה, ובהופעות בולט בקול הבס שלו ובעמידת-במה מרשימה, שבאה לו בטבעיות. באותה עת נדב מתחיל לנגן בגיטרה, ולהלחין אקורדים יותר ויותר מורכבים לשירים שונים. לכל ערב נחמד שהחבר'ה עושים, הוא מביא את הגיטרה, וזו הופכת למרכז העניינים. למרות שנדב לא מדריך, הוא מוצא את הזמן והדרך להמשיך ולהיות חלק אינטגרלי מפעילות הסניף והשבט. לקראת סיום התיכון נדב מתחיל בריצות ברחבי אפרת כהכנה לצבא. הוא מתלבט בין שנה י"ג בחברה להגנת הטבע (לשם התקבל) לבין ישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. לאחר התייעצויות רבות הוא בוחר ללכת לישיבה, מתוך רצון, כאדם דתי, להתבגר ולהעמיק בתרבותו לפני ההשתלבות וההתמודדות עם הצבא. נדב לומד שנה בישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. הימים האלה הם ימים יפים במיוחד עבור נדב: הוא נהנה להתעמק, סוף-סוף, רק במה שמעניין אותו. נפשו נקשרת בלימוד ובמוריו הרבנים. הוא לומד גמרא, כתבי הרב קוק והנזיר, תנ"ך – ובסוף השנה הוא כותב מאמר בביטאון הישיבה בנושא 'קדושת תרח', אבי אברהם, רעיון ייחודי לו. נדב גם מתענג באותה שנה על מרחבי הגלבוע, מטייל בעמק בית שאן, עמק יזרעאל והגליל התחתון. הוא מכיר חברים חדשים מהקיבוצים ומהמושבים בסביבה, רץ עם חבריו במסלול סביב הקיבוץ ומכין עצמו לצבא. בט"ו בשבט של אותה שנה, לאושרו הגדול של נדב, שחיכה וציפה (תמיד מעורב בענייני הלב של האחיות), מתחתנים יוסי ותמר אחותו. נדב מנחה את טקס הנישואין, ומאותו רגע ואילך לא יפסיק להזכיר, כבדרך-אגב, כמה חשוב לו להיות דוד וכמה הוא אוהב ילדים… חודש לפני הגיוס לצבא, נדב יוצא לטייל בירדן עם שני חבריו הטובים: יונתן בן-דוד ויונתן קראוס. טיוליהם בפטרה, נחל ארנון והר נבו הם חווייה בלתי נשכחת עבור נדב, שלא מפסיק לצלם, להתיידד עם המקומיים וילדיהם בחאפלות, ואפילו בחתונה. מהר נבו הוא מתקשר לאמא ואבא השוהים בחופשה במטולה, ומפתיע אותם בשיחה מלאת ריגושים וחוויות, מעברו השני של הירדן. בתקופת שירותו הצבאי עוד עתיד נדב לדפדף לעתים קרובות באלבום התמונות מירדן, שסידר והשקיע בו, ויתגעגע לנופים ולמרחבים שראה שם. הוא שב ומספר בצער ובתחושת החמצה על ספר-תמונות שקנה למשפחה בירדן, ושכח במעבר הגבול. את הספר, שנמצא באורח פלא, קיבלה המשפחה בסוף השבעה. מתנה אחרונה מנדב. בחודש אוגוסט 2000 מתגייס נדב לצה"ל. הוא עובר אמנם סדרת גיבושים ליחידות שונות, אך מבקש רק דבר אחד – צנחנים. ואכן הוא הגיע לפלחה"ן צנחנים, 'צוות יריב'. הוא מצטיין בגיבוש, ומגיע בין עשרת הראשונים מתוך 410 חיילים. מההתחלה נדב מתאפיין בישירות ובכנות, תכונות שהופכות אותו באופן טבעי לדובר הצוות, בשיחות סגורות בין החבר'ה וגם בשיחות מול המפקדים. התמדה במשימה, איכפתיות, דאגה לצוות, ביקורת עצמית, מנהיגות, שאיפה למצוינות, התנדבות, חברות ואמונה דתית – כל אלה באים לידי ביטוי בהתנהגותו היומיומית של נדב. במהלך הטירונות בסנור, נפוצה השמועה בדבר קולו וכשרון החיקוי של נדב, ומפקדי הגדוד מבקשים ממנו לחבר להם המנון. נדב מתחבב ומוערך על-ידי מפקדי צוותים אחרים, ומנהל איתם שיחות אל תוך הלילה. באותו קיץ, מתחתנים אבינועם וחוי אחותו. נדב, שכל-כך חיכה לחתונה זו, בולט בחולצת תכלת רטובה מזיעה, ומדי פעם מרים את חוי בזרועותיו ומסתובב איתה בשובבות. כהרגלו, מפליא הוא בקולו העבה ובחיקוייו, כשהמשפחה מופיעה בסיום הערב. האימונים עוברים לשלב קשה יותר באימון המתקדם. בתחילה נדב מתקשה בהסתגלות לשטח, אך מהר מאוד לומד להתרגל ואף ליהנות. קורס הצניחה של הצוות נדחה מספר פעמים עקב הקפצות חוזרות ונשנות לפעילות מבצעית. לבסוף מגיע נדב לתל נוף ומתחיל את הקורס. חוויית הצניחה הראשונה מהנה במיוחד עבורו. בסיום הקורס, נדב מתגאה לענוד את כנפי הצניחה של אביו, משנת 1967. נדב מגיע עם הצוות לפעילות מבצעית בכרמי צור, אשר במהלכה הוא מקבל משימות פיקוד על חבריו לצוות. בתקופה זו מביא נדב את הגיטרה לצבא ומנגן לחבר'ה בזמנו הפנוי. גם אהבתו לארץ באה לידי ביטוי, בסקירות היסטוריות שהוא מעביר לחבר'ה בעת שהותם באזור גוש עציון, כמו-גם בחידון ידיעת הארץ החטיבתי, שהוא מסיים אותו במקום השלישי והוא אמור לעלות לחידון הפיקודי. בשבתות שבהן הוא נשאר בבסיס, מבלה נדב את תפילות השבת והארוחות אצל משפחות בכרמי צור, אליהן נקשר מאוד, ומדי פעם משדך בינן ובין חבריו לצוות. את מוצאי- השבתות ויציאות הקו, נדב מבלה בעיקר עם החברים והחברות. הפלאפון לא מפסיק לצלצל, ונדב מצליח להיפגש עם כולם ותמיד מפתיע בדאגה האמיתית שלו לכל אחד ואחד: חבילה לחבר שלא יצא שבת, פרחים למי שמתלוננת שמעולם לא קיבלה… נדב הוא חברה'מן, איכפתניק אמיתי, חבר של ממש. לכולם, ובמיוחד לבנות, קשה לעמוד מול היופי, הצחוק, הקסם, הניצוץ של נדב. מפקדיו הישירים של נדב מייעדים אותו לצאת לקורס קצינים עם סיום המסלול. בשיחות ארוכות עימם, ועם המשפחה והחברים, נדב נוטה להכריע לכיוון קצונה, אלא שמתנה זאת בכך שיחזור ללמוד בישיבה במעלה גלבוע למשך כמה חודשים עם סיום המסלול, ורק אז ישוב לקצונה בצבא. מפקדו, רס"ן אסף מספר: "נדב הצטרף לפני שנה למשפחת החבלה, ומיד כשלמדנו להכיר אותו, התאהבנו בו, בחיוך שלא מש מפניו גם ברגעים הקשים, ברצון לתת מבלי לבקש דבר. זכיתי להכיר את נדב לראשונה בתעסוקה מבצעית. אני זוכר את ארשת הפנים הרצינית שלו כאשר נבחר להיות מפקד המשימה. נדב ידע כי זו אחריות כבדה, אך לפי הברק בעיניו ידעתי אני כי זהו שלב נוסף בהגשמתו העצמית. נדב פיקד על חבריו במספר משימות וידע לשלב בין מפקד לחבר. בכל פעם ששוחחנו היה נדב שקול וענייני מאוד. בלבי ידעתי, שנדב עוד יהיה מפקד צוות ואף מעבר לכך." ביום י"ח במנחם אב תשס"א (7.8.2001) נפל נדב בעת מילוי תפקידו. בעת שהות הצוות בקו כרמי צור, רגע לפני שעלה לשמירה, התנדב נדב לאבטח נסיעה קצרה למפקדת הגדוד בחברון. רכב מקומי התנגש בג'יפ, ונדב נהרג. בן עשרים היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. נדב הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. ספד לנדב הרב הראשי לצה"ל, תא"ל ישראל וייס: "השאלה, יקירי, זו שזועקת מגרוני, אינה אלא – למה, ריבונו של עולם? למה כל-כך פתאום עלה המוות בחלונכם? למה נדב, שביקש להמשיך ולהתנדב, חדל? למה, ריבונו של עולם, לא איפשרת לנו להמשיך ולהתבשם מאורו, מריחו, מחיוניותו, מחיוכו, מחייו? למה מי שביקש לתרום, ולהרים, ולהקרין, ולדאוג, ולהקריב, ולהנהיג, ולהוביל, לא יעשה זאת שוב? כמה עצוב ונורא וקשה לקלוט כי קרה, כי נדום הוא כך לפתע… נדב, יקירי, אתה שידעת להשריש את שורשך, להקרין את הקרנתך, להשפיע את השפעתך, בוא עכשיו, עלה אל כסאו של הקדוש-ברוך-הוא, תזעזע אותו, תזעזע אותו ותאמר לו – ריבונו של עולם, די. די לצרות של המשפחה, של הצבא, של העם, של המדינה הזאת…" חברי הצוות של נדב כותבים: "נדב, היית הלב של הצוות, הדובר… ועכשיו דממה. כואב שנקטפת כמו פרח שמור בשיא פריחתו, אך חשוב שתדע שהנר בלבנו יבער תמיד. נדב, אנחנו נזכור, נזכור ולא נשכח איך היית לנו לאח, חבר ודוגמה למופת. עלית לשמיים להיות עוד צבע בקשת, להיות המלאך שישמור עלינו מלמעלה, כדי שנמשיך בדרך שהתחלנו יחד, שלא ניפול כשאתה לא לידנו מחזיק לנו את היד. אנחנו נמשיך לתפקד כצוות, כמו שתמיד רצית וחלמת, ואתה – אנחנו בטוחים – תלווה אותנו בכל רגע ורגע, ברגעים הקשים, הקלים והמצחיקים, תמשיך לחייך ולשמור עלינו מלמעלה, ותזכור שאנו תמיד כאן בשביל המשפחה, ובשבילך נדב." מח"ט הצנחנים, אל"ם אביב, אמר בטקס גילוי המצבה, במלאות שלושים למות נדב: "נדב ביומיום שלו, במעשיו, עשה את מה ששמו גזר עליו – להתנדב יום יום. הוא אפילו, בתבונתו, עשה את זה עם חיוך, בחצי זוית, ובפה מלא. ואנחנו, שנמצאים כאן היום במעמד של גילוי המצבה שלו, נמצאים כאן במעמד של גילוי מחודש של אותו ערך שעליו אנחנו מנסים לחנך דורות של לוחמים. ערך ההתנדבות…"