בן בכור לגילה ושמואל. נולד ביום כ"ד בשבט תש"ל (31.1.1970), בקיבוץ נחשון שבעמק איילון. דרור גדל והתחנך בקיבוץ. מילדותו, היה קשור לחבריו בקבוצת "סנונית" וחברות זו, כמו גם יושרו, חריצותו וחוש ההומור שלו, ליוו אותו לאורך כל חייו. דרור היה קשור לנוף המקום. בטיולים רבים, עם בני המשפחה או ילדי הקבוצה, למד להכיר ולאהוב את הטבע. בן עשר, היה יוצא לשוטט בגבעות, נוהג בעגלה רתומה לחמור ומבלה זמן רב בעבודה בפינת החי. בגיל שתים עשרה החל להתאמן בשחייה ובכדורמים במסגרת "הפועל מטה יהודה". על אף הנסיעות היומיומיות לאחר שעות הלימודים, התמיד דרור באימונים כשנתיים, נהנה מהספורט ומההווי החברתי של הנבחרת. בכיתה ז' עברה הקבוצה למוסד החינוכי האיזורי "צפית" שבכפר מנחם. היו אלה שנים של חברת נעורים תוססת. דרור היה פעיל מאוד בחיי החברה ובמשך שנתיים הדריך קבוצה צעירה במוסד. פעילות זו היתה חשובה בעיניו מן הלימודים עצמם, מלבד המקצועות שאהב – היסטוריה, סוציולוגיה, ביולוגיה והחוג לפחלוץ חיות. יום בשבוע הוקדש לעבודה בקיבוצים ודרור בחר בענף גידולי שדה. שנת הלימודים האחרונה היתה שלב חשוב בהתבגרותו. במהלך השנה הוקדש זמן רב ללימוד תקופת השואה ונערך מסע לפולין. הביקור במחנות המוות, בגיטו ורשה ובערים היהודיות החרבות, השפיע מאוד על דרור. הוא חזר בוגר יותר, בעל תודעה יהודית וישראלית חזקה, ועם הרבה מוטיבציה לתרום ולעשות. במשך שנים לאחר המסע זכר מאורעות ותאריכים, ובימי הזיכרון לשואה היה מספר לחניכיו בתנועה ובצבא על המקומות בהם ביקר. התרגשות גדולה במסע לפולין היתה, כאשר יחד עם חברה ומחנך הכיתה, נסע דרור לזאמושץ, עיר הולדתה של סבתא טובה, אם אביו, הגיע למקום בו עמד בית המשפחה שנחרב במלחמה ומצא בית אחר, ועליו לוחית הכתובת. בסיום שנת הלימודים עסק דרור בבחינות הבגרות, למד נהיגה וערך נסיונות שדה לעבודת הגמר בנושא "עשבים בכותנה", שאת כתיבתה לא השלים, וכן עסק בחזרות להצגה ולמסיבת הסיום. בקיץ 1988, במסגרת שנת י"ג, יצא דרור להדרכה בקן טבריה של תנועת "השומר הצעיר". הוא חי במשך שנה בשכונת מצוקה בטבריה ונוסף לפעילות בתנועה, פעל ועזר בבית-הספר המקומי וקשר יחסי ידידות עם השכנים ב"בלוק". היתה זו היכרות עם ישראל אחרת, שונה מהמעגל הקיבוצי בו גדל, ודרור השתלב ותרם לקהילה. בסיום שנה זו, יצא דרור לטיול במצרים, יחד עם מדריכי התנועה. באוקטובר 1989, כמעט בן עשרים, התגייס דרור לצה"ל, בוגר, בשל, ועם רצון עז להמשיך לתרום למדינה. בגלל מחלת האסטמה ממנה סבל, הוגדר כבעל "כושר לקוי". הוא הוצב בחיל הקשר ונשלח לקורס מפ"טים (מחסנאי פקיד טכני), ובסיומו הוצב בבסיס ברמת הגולן. העבודה במחסני הציוד לא התאימה לאופיו של דרור, שחיפש אתגרים, אך למרות זאת, עבד בחריצות ובמסירות. בשעות הפנאי, התאמן בריצה כדי לפתח את כושרו הגופני. בקשתו לצאת לקורס קצינים נתקלה בהתנגדות של הדרג הממונה עליו, שהתקשה לוותר על חייל חרוץ ואחראי. דרור פנה למג"ד, שתמך בקידום חיילים בעלי מוטיבציה. וכך, בחורף 1991, בזמן מלחמת המפרץ, החל בקורס קצינים. בעזרת חוש ההומור ושמחת החיים שלו התגבר על הקשיים, סיים את הקורס בהצלחה ונשלח להשלמה ארוכה של חיל הקשר. דרור השקיע הרבה בלמידת החומר העיוני ובהכרת מערכות הקשר ובסיום הקורס התעקש לעבור ליחידה לוחמת ונשלח לגבעתי. בבסיס הטירונות של גבעתי מילא דרור את תפקידו הראשון כקצין קשר, אולם התפקיד לא נראה לו מספיק "קרבי" ולבקשתו, הוא הוצב בגדוד לוחם, ברצועת עזה. חרף כושרו המוגבל, השתתף באופן מלא בפעילות המבצעית כאחד מצוות הקצינים, והיה מלא סיפוק מהתפקיד. בעיצומה של האינתיפאדה, פעל דרור יחד עם החיילים הקרביים בחוצות עזה ובמחנות הפליטים. בצד החינוך ה"שומרי" שקיבל ואמונתו בשלום, גיבש דרור דעות "בטחוניות" ולא היסס כאשר דובר במלחמה במתפרעים. עם קבלת דרגת סגן הועבר לתפקיד חדש – קצין קשר בחטיבת חי"ר. להערכת מפקדיו, היה קצין מוכשר מאוד, יוזם, בעל מוטיבציה, מקצועי ביותר בנושא הקשר, ומילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. כקצין האחראי על צוות ועצמאי לפעול לפי דרכו ושיקוליו, הרבה דרור "להסתובב בשטח", נהג בג'יפ, למד והכיר היטב את איזור אילת. היו אלה ימים מאושרים. דרור היה מלא בחוויות חדשות. דרור עמד בפני שחרור, ועקב שינויים ארגוניים בחטיבה לא קיבל תפקיד מוגדר. הוא "הושאל" במסגרת חיל הקשר להדרכה בקורס קצינים ולתפקידים אחרים. במסגרת זו סופח, לצורך תרגיל, לגדוד מילואים של הצנחנים. מפקדיו התרשמו מרצינותו, מהידע הטכני הרב שרכש בנושאי הקשר ומאופיו האחראי, והציעו לו להצטרף לגדוד לאחר השחרור. באוקטובר 1993, כמעט בן עשרים וארבע, סיים דרור את שירותו הצבאי, שב לקיבוץ והשתלב מחדש בענף גידולי השדה לצד אביו, אך עתה למד את העבודה באופן מקצועי. דרור נהנה מהעבודה באוויר הפתוח וממרחבי שדות החיטה והכותנה, רכש אופנוע-שטח ישן ושוטט שוב בגבעות ובנופים שכה אהב. יחד עם שרון, חברתו מזה שלוש שנים, הרבה לטייל בארץ, לבלות בעיר ולצאת עם חברים. דרור ושרון החליטו לקשור את חייהם, חלמו על חתונה ובית מחוץ לקיבוץ, ובסוף הקיץ יצאו לטיול בצרפת. דרור הוקסם מהנופים, מהמאכלים ומהאווירה הפריסאית. הוא חזר מאושר מהטיול, הישר לקטיף הכותנה, בו הגשים חלום ילדות ולמד להפעיל קטפת כותנה. הוא החליט להישאר שנה נוספת בקיבוץ, ללמוד מאביו את מקצועות המים וההשקיה, ובחורף לצאת ללימודים עיוניים. במהלך שנת האזרחות החליט דרור להצטרף כקצין קשר לגדוד הצנחנים שהכיר בזמן שירותו הסדיר. הוא יצא איתם לאימונים ובמשך השנה שירת במילואים הרבה מעבר למכסת הימים הנדרשת מחייל משוחרר. בתחילת נובמבר 1994 יצא דרור למילואים, לפעילות מבצעית ברצועת עזה. במסירות ובאחריות האופייניות לו, ארגן את צוות אנשי הקשר ודאג לצייד את החיילים בציוד הקשר הנדרש. תפקידו של הגדוד היה לשמור על היישובים שעל קו העימות עם הרצועה ולאבטח את הכביש ליישוב נצרים. היתה זו התקופה הראשונה שלאחר הסכם אוסלו א', וסידורי הביטחון עדיין לא היו ברורים כראוי. האווירה בעזה היתה מתוחה מאוד, לאחר חיסולו של אחד מבכירי הג'יהאד האיסלאמי. ביום ח' בכסלו תשנ"ה (11.11.1994), יצא דרור עם המג"ד ושני קצינים נוספים לסיור בשטח. דרור נהג בג'יפ. בצהריים, בעקבות הודעה שהתקבלה באשר להפגנה העומדת להגיע לצומת נצרים, הם נסעו לצומת כדי לתדרך את החיילים בעמדה לקראת אפשרות של הפרת סדר. הם ירדו מהג'יפ ופנו אל העמדה. הצומת המה עוברים ושבים, מוסלמים תושבי המקום ומתנחלים מנצרים, חיילי צה"ל ושוטרים פלשתיניים. באותו רגע, רכוב על אופניים ונושא על גופו חומר נפץ במשקל חמישה ק"ג, הגיע מחבל מתאבד. בפיצוץ נהרגו סרן דרור אלעד, סרן חזי ספיר וסגן יותם רהט, ושני חיילים שהיו בעמדה נפצעו קשה. ביום 13.11.1994, חודשיים לפני יום הולדתו העשרים וחמישה, נטמן דרור בבית העלמין של קיבוץ נחשון, בצל עץ אורן. הותיר אחריו הורים, אחות – אילת, שני אחים – תומר ואיתי וחברה – שרון.
