אלמוג (איזנפלד), אפרים

בן מרים ואביגדור. נולד ביום ג' בכסלו תשי"א (12.11.1950) בתל אביב. למד בבית-הספר היסודי 'רמז' בקרית שלום, תל אביב. עם סיום לימודיו בבית-הספר היסודי התקבל לפנימייה הצבאית שליד גימנסיה 'הרצליה', שם השלים את לימודיו ונמנה עם בוגרי המחזור הראשון של הפנימייה. אפרים גויס לצה"ל באוגוסט 1969. תחילה התנדב לקורס טיס. אך אחרי כן הצטרף לגולני ושם עבר מסלול כלוחם וכמפקד. הוא סיים קורס קצינים וחזר לגולני כמ"מ ומ"פ. במלחמת יום הכיפורים היה מ"פ, נפצע במהלך הקרבות ואושפז בבית-החולים בצפת. אחרי-כן שימש ממ"ח בבית-הספר לקצינים וסגן מפקד בסיס האימונים של גולני. באוקטובר 1976, בהיותו רב-סרן, בן עשרים-ושש בלבד, יצא ללימודים במכללה לפיקוד ומטה, והיה מהצעירים ביותר שהגיעו לשם. בפו"ם הכיר את רעייתו לעתיד, שלומית, שהיתה מש"קית חינוך. בשנת 1977 הם נישאו וברבות השנים נולדו להם ארבעה ילדים רעות, נועה, רועי ונועם. אחרי-כן שימש מדריך בקורס מ"פים בבית-הספר לחי"ר וסגן מפקד מרכז חי"ר בצאלים. אפרים יצא ללימודים אקדמיים וסיים לימודי תואר ראשון ושני בהיסטוריה צבאית. ביולי 1980 מונה מפקד הפנימייה הצבאית תל אביב ועשה שם ארבע שנים עד סגירת הפנימייה. בספטמבר 1986 הועלה לדרגת אלוף-משנה. הוא שימש רמ"ט אוגדה בצפון הארץ, ואחרי-כן עבר להיות מדריך בפו"ם ומפקד פו"ם קצר – תפקידו האחרון. להלן כמה מהערכות מפקדיו, המצויות בתיקו האישי: "קצין מקצועי, יעיל ויסודי", "קצין בעל ידע רב, מקצועי ומסור לעבודתו, ממלא תפקידו מתוך עניין, יוזם ובונה. קצין מעולה". אפרים, או אפי, כפי שכונה על-ידי חבריו, היה אהוב ונערץ על כל ידידיו, חניכיו ופקודיו, למן הטבח ועד הש"ג. לא היה בו שמץ התנשאות. להיפך, היה צנוע ונעים הליכות. עם זאת היה כריזמטי ומלא מרץ. סקרן ופתוח, חריף וחד-לשון, ונהג לשזור בנאומיו חרוזים והומור. ביום ח' בתמוז תשנ"א (20.6.1991) נפל אפרים בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. השאיר אחריו אישה, שתי בנות ושני בנים, אם, שני אחים ואחות – חנוך, חיים ושרה. הוא קיבל תעודת הוקרה וכבוד על שירותו בצבא הקבע. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "אל"מ אפי ז"ל היה מפקד קורס פיקוד ומטה זמן קצר במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה. בתבונה, במסירות, ובמקצועיות ביצע את תפקידיו. גם בתקופה האחרונה, בהתמודדות עם מחלתו, המשיך אפי לתפקד ומבלי שנתן לסובבים אותו להרגיש באמת מה קשה התמודדות זו. אפי לא הסכים שאיכות העבודה החשובה תיפגע. בכל התפקידים ובכל היחידות אהבו את אפי. הוא ייזכר בלבנו בחיוכו, בחוש ההומור שלו ובטוב לבו. איבדנו חבר של ממש. כולנו מבכים קצין וידיד".